ת"פ 28191-05-23

תקציר

המקרה דן בעונש שיש להטיל על מטפלים המבצעים מעשי תקיפה ואיומים כלפי קשישים או חסרי ישע הנתונים לטיפולם. הדיון נסוב סביב שלושה מקרים של מטפלים שהתעללו באנשים שהופקדו לטיפולם. באחד המקרים, עובד במוסד סיעודי נמצא אשם בתקיפת דייר קשיש ונידון לארבע וחצי שנות מאסר, לצד עונשים נוספים כמו מאסר על תנאי ופיצוי כספי למשפחת הקורבן. המקרה השני עסק במטפל שתקף קטין חסר ישע ונידון לשלוש שנות מאסר. המקרה השלישי עסק בשתי גננות שהורשעו בהתעללות בתשעה פעוטות וקיבלו מבית המשפט העליון עונשים מוגדלים, שנעו בין שש שנים ותשעה חודשים לשבע וחצי שנות מאסר. בית המשפט מכיר בקושי לקבוע עונש הולם למעשים נתעבים כאלה, מה גם שלעתים קרובות הם אינם מדווחים בשל דינמיקת הכוחות בין המטפלים לבין האשמותיהם. חומרתן של עבירות אלה, לצד קלות הסתרתן, מחייבות גישה מחמירה לענישה, בדומה לעונשים המוטלים על מי שפוגע בקטינים. המטרה היא להעביר מסר ברור של הרתעה ולהגן על האנשים הפגיעים ביותר בחברה. פסק הדין מדגיש גם את התיקון האחרון שערך המחוקק לחוק העונשין, הקובע החמרת ענישה על התעללות בקטינים או בחסרי ישע, המשקפת את כוונת החוק למגר מעשים נתעבים אלה. בשקלול גזרי הדין מכיר בית המשפט בחומרתן הרבה של העבירות, ומדגיש כי המבצעים תפסו עמדות אמון והיו אחראים לשלומם של הקורבנות. מגמת החמרת הענישה בשנים האחרונות נתפסת כמענה הכרחי לפשעים נתעבים אלה. כל מקרה מאובחן לגופו, תוך התחשבות בנסיבות מקלות במידת הצורך. ככלל, החלטה מקיפה זו נועדה לאזן בין חומרת העבירות לבין עקרונות הענישה תוך העברת מסר חזק של גינוי והרתעה למעשים נתעבים מסוג זה.