עת"מ 27476-07-17

תקציר

פסק הדין דן בעתירה למכירת נכסים שבבעלות רשות הפיתוח. העותרת, דיירת מוגנת, טענה כי יש למכור לה את הנכס ששכרה ללא מכרז, כמפורט בחוק חובת המכרזים ובחוק הגנת הדייר. בנכס המדובר היו זכויות בנייה שלא נוצלו, אשר לטענת העותרת עמדו בקריטריונים למכירה לדייר מוגן ללא מכרז. בית המשפט בחן את המקרה על בסיס הנורמות והקווים המנחים שנקבעו בהחלטת הממשלה משנת 1996, בהוראת חלוקה 365 ובהחלטות 921 ו-1164 של מועצת מקרקעי ישראל. נמצא כי ההחלטה משנת 1996 ואגף 365 אינם תומכים בטענת העותר, שכן הם מאזנים בין האינטרסים של הדיירים המוגנים לבין אלה של כלל הציבור. ההחלטה וההנחיה התכוונו למכור נכסים לדיירים מוגנים רק עד מידה מסוימת, בעוד שעודפי זכויות בנייה יימכרו באמצעות מכרזים פומביים. זכויות הבנייה הבלתי מנוצלות שהוצמדו לקניינה של העותרת חרגו מהסף הקבוע בחטיבה 365, ולפיכך לא חויבו המשיבים למכור את הנכס לעותרת ללא מכרז. זאת ועוד, החלטות 921 ו-1164, שהציעו הנחות גבוהות יותר לדיירות מוגנת, לא סתרו ממצא זה, שכן הן רק התאימו את שיעורי ההנחה ולא שינו את הקריטריונים למכירות ללא מכרזים. בית המשפט הגיע למסקנה כי המשיבים פעלו בהתאם לנהליהם ודחה את העתירה, מבלי לפסוק הוצאות למי מהצדדים. פסק דין זה מחזק את עקרון קדימות המכרזים וקובע כי מדיניות ממשלתית יכולה להשתנות ללא רטרואקטיביות, גם אם היא פוגעת בפרטים מסוימים.