הפ"ב 20947-03-18

תקציר

בית המשפט החליט כי אין מקום לבטל את פסק הבוררות בסכסוך בין טאוב לנוסבאום. השופט מזכיר לנו את חשיבותו של מוסד הבוררות לצד מערכת המשפט הרגילה, שמטרתה להקל על העומס על בתי המשפט ולהציע למתדיינים חלופה מהירה ויעילה לפתרון סכסוכים. השופט מציין כי העילות לביטול פסק בוררות מפורשות בצמצום, ובתי המשפט נוטים בדרך כלל לקיים פסקי בוררות. טאוב טען כי לא ניתנה לו הזדמנות הוגנת להציג את טיעוניו ולזמן עדים מומחים. עם זאת, השופט מצא כי הבוררים שמעו את עמדתו של טאוב וסברו כי אין צורך לזמן עדים מומחים, שכן הבוררים סברו כי נוסבאום אינו אחראי לנזק לו טען. השופט הסכים עם החלטת הבוררים וקבע כי אל לו לבית המשפט להתערב במקרים כאלה, במיוחד כאשר העדות אינה מהותית לסכסוך.  גם בקשתו של טאוב להעיד נגד עד מפתח, הרב נחשון, נדחתה, שכן השופט מצא כי טאוב הגיש בקשה זו רק בשלב מאוחר, דבר שהיה פוגע ביעילות ההליכים. יתר על כן, הסיבה שסיפק טאוב לזימונו של הרב נחשון הייתה שונה מההצדקות הקודמות שלו, והבוררים ציינו כי לטאוב היו הזדמנויות רבות להציג את עמדתו.  השופט דחה את טענתו של טאוב כי הבוררים ייחסו לו מעשה פלילי באמצעות זיוף מסמך, שכן הבוררים מצאו כי המסמך נעדר חתימות נדרשות ואינו נמצא בעותק שבידי נוסבאום. השופט תמך בקביעת הבוררים כי היה בסיס עובדתי מספיק כדי לקבוע שהמסמך זויף.  גם טענתו של טאוב כי הדיון נמשך מבלי שיצא לזמן קצר מהחדר נדחתה, שכן השופט מצא כי טאוב לא מחה באותה עת, ועזיבתו הייתה קצרה ולא השפיעה על ההליך. השופט קבע כי גם טענתו של טאוב להליך פגום בשל ייצוגו של נוסבאום על ידי תובע רבני אינה תקפה, שכן טאוב בחר לייצג את עצמו ואף הוצע לו דחייה למציאת ייצוג.  לסיכום הדגישה השופטת כי גם אם טאוב היה מציג עילה תקפה לביטול, עדיין לא היה בית המשפט מבטל את פסק הבוררות, שכן הוא לא היה מהווה עיוות דין. פסק הדין חייב את טאוב להחזיר הלוואה, והמחלוקת על חיובי הריבית לא סיפקה סיבה להתערבות. לבסוף חויב טאוב לשלם לנוסבאום הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 15 אלף שקל.