ה"פ 26723-10-16

תקציר

הערעור מתמקד באופן שבו יש לפרש את ההסכמות שהושגו בין שני צדדים במהלך הליך גישור, אשר נרשמו במסמך שנקרא "פרוטוקול הסדר גישור". המערערים טוענים כי הפרוטוקול הוא הסכם סופי ומחייב, ואילו המשיבים טוענים כי הוא אינו אלא מתווה של צעדי ביניים לקראת הסדר קבע. השופט פותח ומציין כי דיני החוזים הישראליים נותנים משקל משמעותי ללשון החוזה בפרשנותו, אך מאפשרים גם הבאת ראיות חיצוניות. לשון הסכם הגישור, כאשר בוחנים אותה בכללותה, תומכת במידה מסוימת בפרשנויות הצדדים. עם זאת, נסיבות כריתת ההסכם, לרבות מחלוקות משפטיות בעבר בין הצדדים בנוגע לאי מסירת מסמכים, מטות את הכף לטובת פרשנותם של המשיבים. הדבר נכון גם כאשר בוחנים את תכליתו האובייקטיבית של ההסכם, הכוללת את הסבירות הכלכלית של העסקה ואת עקרונות הגישור. מאחר שהמשיבים נדרשו לראות מסמכים רלוונטיים בטרם התחייבו להסדר קבע, ומאחר שההיגיון הכלכלי מכתיב כי לא יתחייבו לתשלום משמעותי ללא בדיקת נאותות, יש לפרש את ההסכם כשלב ביניים המוביל להסכם סופי. בנוסף, פירוש ההסכם כסופי ומחייב נוגד את אופיו הגמיש והוולונטרי של הגישור, שמטרתו לאפשר לצדדים להתבטא בחופשיות ולגבש הסכמים זמניים בדרך להסכם סופי. משכך, דוחה השופט את טענת המערערים וקובע כי הסדר הגישור אינו הסכם מחייב. המערערים נדרשים לשלם למשיבים הוצאות בסך 15,000 ₪.