ע"פ 4180/92

תקציר

המדינה ערערה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בטענה כי העונש שהוטל על המשיב היה קל מדי וכי שגה בית המשפט בכך שלא החיל עונש מאסר על תנאי קודם. המשיב טען כי יש לדחות את הערעור משום שהוגש מעבר למועד האחרון. בית המשפט דחה את טענת הסף של המשיב, וקבע כי הערעור הוגש במועד משום שהימים האחרונים של תקופת הערעור נפלו בתוך פגרת הקיץ. לגופו של עניין, מצא בית המשפט כי העונש שהטיל בית המשפט המחוזי אינו מקל יתר על המידה, ועל כן לא ניתן להתערב בו. עם זאת, בית המשפט הסכים עם המדינה כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא הפעיל את עונש המאסר על תנאי הקודם של המשיב. השופט ציין כי תכליתו של מאסר על תנאי היא להבטיח כי תקופת המבחן תהיה תקופה שבה העבריין חופשי ויוכל להתמודד כאדם חופשי. לפיכך, אם אדם כבר מרצה עונש מאסר בעת הטלת מאסר על תנאי, תקופת המבחן צריכה להתחיל מיום שחרורו, ולא מיום מתן גזר הדין, שכן אחרת הדבר יאבד את האפקט המרתיע שלו. בעקבות זאת ביטל בית המשפט את החלטת בית המשפט המחוזי והורה להחיל את המאסר על תנאי הקודם במקביל לעונש שהוטל במקרה זה. המשנה לנשיא א' ברק והשופט י' זמיר הסכימו עם פסק הדין.