עת"מ 57495-12-19

תקציר

העותרת הגישה תביעה בפני בית המשפט בטענה לאכיפה בררנית ומפלה של עיריית רמת השרון (המשיבה) בכל הנוגע להסרת השלטים שלה. היא ביקשה מבית המשפט להורות לעירייה לפעול נגד כל השלטים שלא קיבלו היתר כדין ולמסור מידע על הליכי האכיפה. המשיב טען כי לבית המשפט אין סמכות לדון בעניין, שכן הוועדה המקומית לא צורפה כמשיבה, ויש לדחות את העתירה בעילה זו בלבד. בית המשפט הסכים כי אי הכללתה של הוועדה המקומית כמשיבה היא פגם יסודי ודחה חלקית את העתירה על בסיס זה. בית המשפט מצא כי יש לו סמכות לדון בתיק בכל הנוגע למדיניות האכיפה של העירייה ואינו מוגבל להליך הפלילי נגד העותר. השופט קבע כי בית המשפט לא יתערב בשיקול דעתה של העירייה אלא אם קיים חוסר סבירות קיצוני או מהותי או חריגה מסמכות. העותרת טענה כי התנהלות העירייה כלפיה בכל הנוגע להסרת שלטים הייתה מגמתית, סלקטיבית ומפלה. עם זאת, השופט לא השתכנע כי העירייה פעלה באופן מפלה, לא במכוון ולא מבחינת תוצאות. העירייה סיפקה הסברים משכנעים להתנהלותה ביחס לכל חברות השילוט, לרבות פעולות אכיפה, והשופט קיבל הסברים אלה. השופטת הדגישה כי העותרת לא סיפקה די פרטים או ראיות לתמיכה בטענותיה ולא העבירה את נטל ההוכחה לעירייה. מהחומרים שהוצגו עולה כי העירייה אוכפת את החוק נגד כל חברות השילוט מאז שנת 2013. השופט הגיע למסקנה כי העותרת לא הוכיחה כי העירייה מתחמקת מחובתה לאכוף את החוק או כי האכיפה אינה שוויונית, מגמתית או בלתי סבירה. לפיכך נדחתה העתירה. העותר חויב בהוצאות המשיב, יחד עם הוצאותיהם של מספר משיבים נוספים, בסך של 15,000 ₪ ו-3,500 ₪ למשיב, בהתאמה.