ת"א 51506-10-18

תקציר

התובע, המוכר כנכה, תבע את הנתבע, שמכר לו דירה, בדרישה להצמיד לדירתו חניה נגישה לנכים, כפי שלטענתו הובטח לו בעת חתימת החוזה. התובעת טענה כי מעשיה של הנתבעת הפרו את חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות ואת תקנות התכנון והבניה. הנתבעת טענה כי יש לדחות את התביעה מאחר ונכותה של התובעת לא הוזכרה בעת רישום הדירה או חתימת החוזה, וכי התובעת מבקשת עשיית עושר שלא כדין. מפרט הדירה קבע כי דירתו של התובע תוצמד לחניון מס' 7, ששטחו 12.5 מ"ר, והדבר סומן גם בסקיצה של הבניין. בית המשפט מצא כי התובע לא הוכיח כי הודיע לנתבעת על מוגבלותו בעת חתימת החוזה, וכי הנתבע לא הפר התחייבויות חוזיות כלשהן בנוגע למקום החניה. כמו כן, קיבל בית המשפט את טענת הנתבעת כי מקום החניה שהוקצה לתובע על פי חוזה, עמד במידות הנדרשות. לפיכך, דחתה השופטת את התביעה והורתה לתובע לפצות את הנתבע בגין הוצאות משפט, לרבות שכ"ט עורך דין, שכ"ט מומחה ומע"מ בסך 14,040 ₪.