ת"א 10274-03-19

תקציר

השופט דוחה את התביעה בטענה ששני הניתוחים הראשונים בוצעו למעלה משבע שנים לפני הגשת התביעה, ולכן הם חסויים על פי חוק. הניתוח השלישי, שבוצע בשנת 2014, אינו חסין על פי חוק, אך התובע לא הוכיח כי הנתבע או מקורבו, ד"ר מונדר, התרשלו בטיפול בו. התובע טען כי יש להעריך את נזקו כנגרם לאחר הניתוח השלישי, או לפחות בדיקה בשנת 2018, ולא לאחר הניתוח השני בשנת 2007, שכן הנזק הקודם היה מינורי ו"טריוויאלי". השופט אינו מקבל טענה זו. עוד קובעת השופטת כי הניתוחים אינם מהווים עוולה מתמשכת, וכי ההוראה החלה לגבי תקופת ההתיישנות היא סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, הקובע כי התביעה מתיישנת עשר שנים מיום האירוע שגרם לנזק. לגבי הניתוח השלישי טענה התובעת כי ד"ר מונדר התרשל בביצוע הניתוח בשיטה סגורה, וכי הדבר הוביל לנדידת סחוס ולמגוון בעיות עבור התובע. השופט קובע כי השימוש בשיטה זו לא היה רשלני, ולמעשה היה הפרקטיקה הרפואית המקובלת בניתוחים מסוג זה. ככלל, השופט מוצא כי התובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי הנתבע או ד"ר מונדר התרשלו בטיפול בהם. לפיכך, התביעה נדחית. עוד קובע השופט כי הוצאות המשפט של הנתבע, שנקבעו על 2,500 ש"ח, ושכר טרחת עורך דין, שנקבע על 6,000 ש"ח, ישולמו על ידי התובע לנתבע בתוך 30 יום.