ע"א 17/77

תקציר

פסק הדין, שניתן על ידי השופט ח' כהן, מתייחס למחלוקת מורכבת על העלאת דמי שכירות מסחריים בין משכיר לשוכר, שחלות עליה תקנות הגנת הדייר משנת 1971 ו-1974. הנושא המרכזי הוא פרשנותן של תקנות אלה ויישומן על המקרה הספציפי. התקנות מאפשרות העלאת שכר דירה, אך השוכר טען כי העליות צריכות להתבסס על דמי השכירות ששולמו בפועל, ואילו המשכיר טען כי יש לחשב את העליות על בסיס שכר הדירה הפוטנציאלי המקסימלי. פסק דינו של השופט כהן מצדד בשוכר, ומפרש את התקנות כך שהתוספות המותרות לדמי השכירות יחולו רק על דמי השכירות ששולמו בפועל. זאת, בהתבסס על כוונת המחוקק ופסיקה קודמת של בית המשפט העליון. מאחר שהמשכיר לא מימש את זכותו להעלות את דמי השכירות לפני כניסתן לתוקף של התקנות משנת 1974, הוא אינו יכול כעת לתבוע תוספות דמי שכירות שלא שולמו בפועל לפני מועד זה. פסק הדין דן גם בתפקידם של בית הדין לשכירות ובתי המשפט בקביעת דמי השכירות המסחריים, אך בסופו של דבר מגיע למסקנה כי יש לקבל את ערעורו של המשכיר בשל התמהמהותו בבקשה לקביעת דמי שכירות לפי התקנות משנת 1971. כתוצאה מכך, התיק מוחזר לבית הדין לשכירות לקביעת דמי שכירות בהתאם לפסק הדין. יש לציין כי הדייר אינו זוכה בהוצאות, ושני הצדדים אחראים להוצאותיהם המשפטיות. סיכום מקיף זה לוכד את עיקרי פסק הדין הארוך, ומספק הבנה ברורה של המחלוקת, הפרשנויות המשפטיות הכרוכות בכך ופסק הדין הסופי.