בג"צ 411/89

תקציר

העותרים ביקשו לקיים צעדה לרגל יום ירושלים, שתחל מחוץ לעיר העתיקה ותסתיים בתוכה, ותעבור דרך מזרח ירושלים. המשיב, שהיה אחראי לאישור הצעדה, סירב לאשר את התוואי המבוקש, בנימוק של פגיעה אפשרית בשלום הציבור ובביטחונו. הם הציעו דרכים חלופיות שיעקפו את כבישי מזרח ירושלים הסואנים, אך לא אישרו את הכניסה לעיר העתיקה, בשל צרות הרחובות והקושי הצפוי לשלוט באלימות פוטנציאלית. בג"ץ קבע כי אמנם הזכות להפגין היא חירות דמוקרטית בסיסית, אך היא אינה מוחלטת. בית המשפט קיבל את טענת המשיב כי קיימת ודאות קרובה לפגיעה בשלום הציבור וכי הסירוב התבסס על ניסיון העבר ועל נסיבות קונקרטיות. לאור היותו של יום ירושלים תקופה רגישה, ובהתחשב במתיחות ובמהומות הנוכחיות בירושלים, מצא בית המשפט את חששותיו של המשיב סבירים. הם הדגישו כי למשטרה משאבים מוגבלים ולא תמיד יכולה להבטיח את שלומם של המפגינים. משכך, דחה בית המשפט את העתירה, בהדגישו כי האינטרס הציבורי בשמירה על הסדר והביטחון גובר על הזכות להפגין במקרה זה. פסק דין זה מדגיש את אופיו המותנה של חופש הביטוי וההתכנסות, במיוחד בתקופות של מתיחות מוגברת, ומטיל את האחריות לאישור הפגנות על המשיב, כל עוד החלטותיו מבוססות וסבירות.