ע"פ 5373/12

תקציר

בערעור הנדון בחן בית המשפט ארבע סוגיות מרכזיות: מהימנות עדויות עדים, היסוד הנפשי הנדרש להריגה, תחולת ההגנה העצמית וכשלי חקירה לכאורה. המערער ערער על החלטת בית משפט קמא להעדיף את עדותו של עד התביעה רידאל על עדותו שלו, וטען כי היא מועדת לטעויות. עם זאת, ערכאת הערעור אישרה את הערכות המהימנות של בית המשפט קמא, תוך שהיא מצטטת פסיקה מבוססת המרתיעה בדרך כלל מהתערבות בממצאים אלה, אלא אם כן הם בלתי סבירים בעליל. בית המשפט פירט כיצד עדותו של רידאל נבדקה לעומק, נמצאה עקבית ונתמכה בראיות חיצוניות, לרבות דו"ח פתולוגי שסתר את טענות המערער. במישור הנפשי נמצא כי בכך שביצע תקיפה ברוטלית תוך שימוש בכלים קטלניים, הפגין המערער "פזיזות", המקיימת את דרישת ההריגה. באשר להגנה עצמית, דחה בית המשפט טענה זו, וציין כי המערער יזם את העימות, לא היה נתון לאיום מיידי ועמדו בפניו חלופות אחרות שאינן אלימות. לפיכך, טענת ההגנה העצמית נעדרה כל שחר. גם טענות למחדלי חקירה נדחו, שכן הן לא פגעו בהגנתו של המערער או בהליך הוגן. זאת ועוד, שתיקתו של המערער בחקירתו במשטרה הייתה משמעותית, וערערה את אמינותו שכן היא הצביעה על ניסיון להעלים מידע אמיתי. בית המשפט דחה את הערעור הן על ההרשעה והן על גזר הדין, ואישר את חומרת המעשים המצדיקים את העונש שהוטל, והדגיש את חשיבות ההרתעה מפני אלימות הקשורה לסכין.