עע"מ 7329/21

תקציר

במקרה שהוצג החליט בית המשפט לקבל ערר על סכסוך תכנוני. הסוגיה המרכזית הייתה האם ניתן להוציא היתר בנייה לתוספת לקניון מסחרי במסגרת תוכנית המתאר הנוכחית או שיש צורך בתוכנית חדשה או מתוקנת. ועדת הערר טענה כי התוספת חרגה באופן משמעותי מהתכנית הקיימת ומחייבת תכנית מפורטת לאזור, בעוד הוועדה המקומית ובית משפט קמא סברו כי התכנית הקיימת מאפשרת את ההיתר. בית המשפט הדגיש את העיקרון לפיו התערבות שיפוטית בהחלטות של רשויות התכנון צריכה להיות מינימלית אלא אם קיימת הצדקה ברורה, כגון חריגה מסמכות או חוסר תום לב. פרשנותה של ועדת הערר הייתה מועדפת, שכן היא קבעה כי לשון התכנית הקיימת מחייבת שימושים לשמירה על צביון כפרי, ובכך התנגדה לפרשנותה המצמצמת פחות של הוועדה המקומית. בית המשפט הסכים עם ועדת הערר כי הקניון המוצע זקוק להליך תכנוני כדי להתאים את התוכנית הנוכחית לשינויים ולא רק למתן היתר. מסקנה זו הושגה ללא צורך להתעמק בפרשנויות היפותטיות או בפירוט השימושים המוצעים, שכן היעדר הגשות תכנוניות מפורטות הפך החלטות כאלה למוקדמות מדי. בסופו של דבר הפך בית המשפט את פסק הדין הקודם ואישר את החלטת ועדת הערר, תוך שהוא מדגיש את הצורך בהקפדה על אופייה הכפרי של התכנית בכל פיתוח.