ע"ע 25217-03-14

תקציר

המקרה עוסק במחלוקת על פרשנותה של הוראת חוק הקושרת בין הפנסיה של גמלאי שירותי הביטחון לבין שכרם של חיילים בשירות פעיל בצה"ל. המשיבים, המייצגים גמלאים של שירות הביטחון הכללי והמוסד, טענו כי תוספת שכר מסוימת – המכונה "תוספת היעדר קביעות" – המשולמת לחיילים וגמלאים בשירות פעיל, צריכה להיכלל גם היא בחישוב הפנסיה שלהם. המדינה, לעומת זאת, טענה כי תוספת זו מותנית וקשורה להיעדר ביטחון תעסוקתי שחווים חיילים, תנאי שאינו חל על המשיבים. דעת הרוב, שנכתבה על ידי השופטת נטע רוט ואליה הצטרפה השופטת לאה גליקסמן, פותחת בפירוט הוראות הדין הרלוונטיות והרקע ההיסטורי שהוביל לחקיקת פסקת ההצמדה. לאחר מכן פונה חוות הדעת לשאלה המרכזית האם יש לפרש את התוספת כתוספת מותנית או כחלק מהשכר הרגיל. השופט רוט מגיע למסקנה כי המדינה לא הצליחה להוכיח כי התוספת היא תוספת מותנית ולכן, בהתאם לסעיף ההצמדה, יש לכלול אותה בחישוב הפנסיה של המשיבים. בקביעה זו מדגישה השופטת את הימנעותה של המדינה מלהציג ראיות משכנעות בדבר קיומו והיקפו של התנאי הקשור לכאורה לתוספת, כמו גם נסיבות המשא ומתן והיישום של התוספת. השופט רוט דוחה גם את טענת המדינה כי ההשלכות התקציביות מצדיקות אי תשלום התוספת למשיבים. לדברי השופט, המדינה הייתה מודעת לעלויות הפוטנציאליות כאשר הסכימה לשלם את התוספת לחיילים ולכן אינה יכולה כעת להימנע מתשלום התוספת למשיבים מטעמים תקציביים. בסופו של דבר, דעת הרוב גורסת כי יש לדחות את הערעור ולכלול את התוספת בחישוב הפנסיה של המשיבים. הנשיא (מיל.) יגאל פליטמן כתב חוות דעת חולקת. הוא מסכים עם עמדת המדינה כי התוספת היא תוספת מותנית ואין לכלול אותה בפנסיות המשיבים. לדברי הנשיאה (בדימוס), התוספת נועדה לפצות על היעדר הביטחון התעסוקתי הגלום בצה"ל ואינה חלה על המשיבים, ששירותם אינו חסר באותה מידה של חוסר ביטחון תעסוקתי. זאת ועוד, הנשיא (בדימוס) פליטמן מוצא כי השלכות תקציביות שוקלות כנגד הארכת התוספת למשיבים.