בג"צ 6083-10-25

תקציר

להלן ניתוח משפטי מקיף של פסק הדין, תוך התמקדות בעקרונות משפטיים וחידושים: **עובדות המקרה:** העתירה הוגשה על ידי עאמר צנובר נגד המפקד הצבאי לאזור הגדה המערבית ושר הביטחון, בדרישה לבטל צו החרמה והריסה שהוצא לגבי שתי קומות בבניין בן חמש קומות בכפר זואתא. הצו ניתן בעקבות פיגוע טרור חמור שבוצע על ידי בן משפחתו של העותר, עבד אלכרים עאמר חסן צנובר, אשר הכין בדירתו שבבניין מטעני חבלה עוצמתיים וניסה להניחם באוטובוסים באזור בת ים וחולון על מנת לגרום להרג המוני, בדומה לאירועי ה-7 באוקטובר. המטענים התפוצצו באוטובוסים ריקים, ובכך נמנע אסון כבד. **טענות העותר:** 1. **טענות כלליות-עקרוניות:** * מדיניות הריסת הבתים מכוח תקנה 119 לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945 (להלן: תקנה 119) אינה חוקית, מהווה ענישה קולקטיבית, מנוגדת לעקרונות מוסר וצדק בסיסיים, ולדין הבינלאומי (הומניטרי, זכויות אדם ופלילי). * יש לדון בסוגיית חוקיות השימוש בתקנה 119 בהרכב מורחב של בית המשפט, לאור "קולות" שעלו בעבר בנושא והתפתחויות אחרונות בנוגע לסמכות בית הדין הפלילי הבינלאומי. * בקשה למנוע הריסה, להקפיא הפעלת סמכות לפי תקנה 119 עד להכרעה בסוגיית חוקיות המדיניות, ולדרוש הצגת נתונים עובדתיים מוצקים המוכיחים את יעילותה והתאמתה של המדיניות ככלי הרתעתי. * התנהלות המשיבים שרירותית, וקביעת לוחות זמנים קצרים מדי הפוגעת בזכותם של הנפגעים להתארגנות. 2. **טענות פרטניות:** * ההליך והצו בלתי סבירים ובלתי מידתיים. * ההחלטה נובעת מ"ענישה ונקמה" ונועדה לצאת ידי חובה, תוך פגיעה בזכות להליך הוגן. * הצו הוצא בשיהוי רב לאחר הפיגוע, ואינו יכול לשרת תכלית הרתעתית. * ביצוע הצו יגרום נזק למבנה כולו, לבתים סמוכים ולתשתיות. **עמדת הרוב (השופט שטיין והשופט גרוסקופף):** השופט שטיין, בפסק דינו, דוחה את העתירה. עיקרי עמדתו: * **הלכה פסוקה:** טענותיו העקרוניות של העותר בנוגע לחוקיות תקנה 119 נדונו ונדחו על ידי בית המשפט בעשרות מקרים בעבר. לא נמצאה סיבה לחזור ולדון בהן. (הפניה לעניין אבו שחידם). * **יעילות ההרתעה:** בית המשפט סומך את ידיו על חוות דעת של גורמי הביטחון לפיה הריסת בתי מפגעים מרתיעה מפגעים פוטנציאליים. * **היבטים הנדסיים:** טענותיו ההנדסיות של העותר נשללו בחוות דעת הנדסית, אשר ציינה כי הנזקים העקיפים לבניינים סמוכים ולתשתיות ניתנים למניעה באמצעות אמצעי זהירות הנדסיים קפדניים. המשיבים התחייבו לפצות ניזוקים חפים מפשע במידה וייגרמו נזקים. * **זיקת המפגע והפיגוע:** הוכחה זיקת המפגע לדירתו, ועל רקע חומרת הפיגוע, צו ההריסה עומד במבחני הסבירות והמידתיות. יש להדגיש כי הצו מתייחס רק לדירת המפגע. * **שיהוי:** המפגע נעצר ב-23.7.2025, חמישה חודשים לאחר הפיגוע. הודעה על כוונה להרוס את הדירה נמסרה לעותר ב-5.9.2025, לאחר שקלול וקבלת אישורים. בנסיבות אלו, טענת השיהוי נדחית. * **מסקנה:** לא נפל פגם בהחלטת המפקד הצבאי ליתן את צו ההריסה. העתירה נדחית. * **מועד ביצוע הצו:** צו ההריסה יבוצע החל מ-18.11.2025, על מנת לאפשר לדיירים התארגנות. **עמדת המיעוט (השופטת ברק-ארז):** השופטת ברק-ארז אינה מצטרפת לדעת הרוב ומציעה הוצאת צו על-תנאי. עיקרי עמדתה: * **סוגיית הריסת בתים:** השופטת ברק-ארז הביעה בעבר דעות לפיהן נכון יהיה לחזור ולדון בסוגיית הריסת הבתים מבראשית (הפניה לבג"ץ אלרוב ובג"ץ שהאב). היא מדגישה את המתח בין הקשיים הנובעים מהשימוש באמצעי זה לבין עקרון התקדים המחייב, והסכימה בעבר לתוצאות אך ורק מכוח ההלכה הפסוקה. * **חריגה מהלכה פסוקה:** לשיטתה, ההחלטה במקרה הנוכחי חורגת ממסגרת ההלכה הפסוקה. * **הבחנה במקרים של אי-פגיעה בחיי אדם:** בעשרות השנים האחרונות, נעשה שימוש באמצעי הריסת בתים למעשי טרור קטלניים. גורמי הביטחון נמנעו מלעשות בו שימוש כאשר לא נגרם אובדן חיים. אף שהיה נדון שימוש כזה במקרים של פציעה (בג"ץ אלמוחתסב), לא נמצאה דוגמה מאוחרת לפסק הדין המנחה בעניין הריסת בתים (בג"ץ המוקד להגנת הפרט) שניתנה לפני למעלה משלושה עשורים, בהם הריסת בתים בוצעה ללא נפגעים. * **פוטנציאל הרסני:** למרות המשקל שיש לייחס לפוטנציאל ההרסני של האירועים שהובילו להחלטה, לשיטתה, השימוש בכלי של הריסת בתים במקרה זה חורג מתקדימי העבר. * **מסקנה:** מצב דברים זה מחייב, לשיטתה, הוצאת צו על-תנאי. **החלטה סופית:** לאחר קריאת פסק הדין, נראה כי ההחלטה הסופית היא לדחות את העתירה ללא צו להוצאות, בהתאם להצעתו של השופט שטיין, והשופטת ברק-ארז הסכימה להחלטה הסופית (היא "הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' שטיין"). **עקרונות משפטיים וחידושים:** 1. **תקנה 119 לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945:** בית המשפט ממשיך בקו ההלכה הפסוקה שאישר את השימוש בתקנה זו, גם אם מדובר באמצעי דרסטי. ההחלטה מדגישה כי הטענות בדבר אי-חוקיות המדיניות, ענישה קולקטיבית והפרת דינים בינלאומיים נדונו ונדחו על ידי בית המשפט פעמים רבות. 2. **תכלית ההרתעה:** בית המשפט מקבל את הטענה בדבר אפקט ההרתעתי של הריסת בתים, בהתבסס על חוות דעת של גורמי ביטחון. זוהי דוקטרינה מוכרת בדין הישראלי, אם כי שנויה במחלוקת. 3. **מידתיות וסבירות:** בית המשפט בוחן את החלטת ההריסה לאור עקרונות המידתיות והסבירות. למרות שהדבר מהווה פגיעה באדם המבקש, חומרת המעשה של המפגע (פיגוע המוני פוטנציאלי) והזיקה לדירת המגורים מצדיקים את הפגיעה, וגורמים לכך שהצו עומד במבחנים אלו. 4. **הבחנה בין קטלני לאי-קטלני (חידוש / הדגשה):** השופטת ברק-ארז, בדעת המיעוט שלה, מדגישה חידוש פוטנציאלי או לפחות חידוד של ההבחנה המסורתית. היא מצביעה על כך שבעבר, הריסת בתים יועדה בעיקר למעשי טרור קטלניים, ונמנעו מכך כאשר לא נהרגו אנשים. הדבר מובא כבסיס להצעתה להוצאת צו על-תנאי, שכן היא רואה במקרה הנוכחי חריגה מהקו המנחה. בכך, היא מעלה את השאלה האם יש להרחיב את השימוש באמצעי זה גם למקרים של ניסיון לפיגוע המוני שלא גרם לאבדות בנפש, מעבר להיקף שהיה מקובל בעבר. 5. **שיהוי:** בית המשפט מתייחס בזהירות לטענת השיהוי. הוא קובע כי יש לבחון את מועד ההודעה על הכוונה להריסה ביחס למועד האיתור והמעצר של המפגע, ולא רק ביחס למועד הפיגוע עצמו. העובדה שהמפגע אותר וחודשים לאחר מכן נמסרה ההודעה, מובילה לדחיית טענת השיהוי. 6. **הליך הוגן:** למרות שבית המשפט דוחה את טענות העותר, הוא נוגע בטענתו בדבר פגיעה בהליך הוגן. הניתוח של בית המשפט, למרות שמוביל לדחיית העתירה, מראה כי הוא בוחן את העמידה של ההליך במבחנים מקובלים. 7. **פתרון הנדסי ופיצוי:** ההתייחסות לחוות הדעת ההנדסית ולנכונות המשיבים לפצות ניזוקים מבטאת גישה פרגמטית של בית המשפט, המבקש לאזן בין הצורך הביטחוני לבין הגנה על זכויות. **סיכום:** פסק הדין מהווה דוגמה להחלת הלכה פסוקה בנוגע להריסת בתים, אך מציג גם דיון מעמיק, בעיקר בדעת המיעוט, על גבולות השימוש באמצעי זה. השופטת ברק-ארז מנסה, באמצעות הצעתה לצו על-תנאי, לפתוח מחדש את הדיון בסוגיה זו, תוך הדגשת ההבחנה בין מקרי הריגה למקרי ניסיון, דבר שייתכן ומהווה חידוש או לפחות דגש מחודש על אחד ההיבטים של סוגיית ההרתעה והמידתיות. עם זאת, דעת הרוב מבכרת את המשך המדיניות הקיימת, תוך יישום הכללים שהוטמעו בהלכה הפסוקה.