ע"א 31/77

תקציר

הפרשה נסובה סביב נכס הממוקם ברחובות אלנבי והירקון בתל אביב, ומושכר לשני אנשים פרטיים, אוחנה וקטאר. המשכיר ביקש לפנות את השוכרים בטענה למרמה, הפרת חוזה ואי תשלום דמי שכירות. פסק הדין של בית המשפט העליון צידד בשוכרים, וקבע כי עזיבתו של אוחנה את חוזה השכירות אינה מצדיקה פינוי, שכן כל שוכר החזיק בחוזה השכירות כולו. בנוסף, קבע בית המשפט כי תניית חוזה כללית המתווה את תוצאותיה של הפרת חוזה, בצירוף סעיף האוסר העברות, מבדילים מקרה זה מפסיקה קודמת (פסק דין טיסונה). השופטים דנו גם באפשרות של סעד למען הצדק, ובסופו של דבר הכריעו לטובת מתן סעד קטארי, בתנאי שישלמו לבעל הבית 11,250 ל"י בתוך שלושה חודשים. סכום זה כלל את שווי העברת החכירה והריבית. דעת הרוב, שניתנה על ידי השופט בכור ונתמכה על ידי ממלא מקום הנשיא לנדוי והשופט שמגר, הדגישה כי שוכרים השוכרים במשותף נחשבים כל אחד מהם למחזיק בחוזה השכירות כולו. פסק הדין גם הדגיש את ההבחנה מפסיקתו של טיסונה בשל קיומו של סעיף כללי בחוזה, והעניק סעד קטארי, שהורה לו לשלם למשכיר בתוך פרק זמן מוגדר כדי להימנע מפינוי.