ע"א 699/92

תקציר

פסק דינו של בית המשפט העליון עסק בפרשנות דיני המס הנוגעים למקרה ייחודי של בעל עסק לחומרי בניין, שניהל ספרים חד-פעמיים ונחשב ל"נישום" לפי חוק מס הכנסה (מיסוי בתנאים אינפלציוניים), התשמ"ב-1982. חוק זה, שנועד לטפל בעיוותים במערכות המיסוי הנומינלי בתקופות אינפלציוניות, חל על הנישום בשנים 1982-1984. עיקרו של התיק נסב סביב השאלה האם יש להוסיף להון העצמי של הנישום הוצאות מימון מסוימות מהשנים 1982-1983, שלא היו ניתנות לניכוי מלא באותה עת, בעת שעבר לשיטת חשבונאות אחרת בשנת 1984, לפי סעיף 2(4)(ב) לחוק המסים. היה על בית המשפט לפרש סעיף זה באופן סביר וקוהרנטי, בהתחשב בתכלית החוק. בית המשפט קבע כי סעיף 2(4)(ב) חל על הוצאות בפועל שנרשמו אך לא הוצאו, ושניתן לנכות אותן מאוחר יותר. במקרה זה, הוצאות המימון האינפלציוניות היו הוצאות דמיוניות, שאינן ניתנות לניכוי, ולא נכנסו לגדרו של סעיף 2(4)(ב). בית המשפט קיבל את ערעורו של פקיד השומה, וקבע כי הנישום אינו יכול להוסיף הוצאות אלה להון העצמי שלו משנת 1984. החלטה זו התקבלה למרות לשון הסעיף, בהתחשב במורכבות החוק ובנסיבות הייחודיות. הנישום הפך ל"נישום זכאי" בשנת 1984, ואמנם לא יכול היה לנכות הוצאות מימון אינפלציוניות, אך הדבר לא היה מפלה, שכן הוא קוזז על ידי הוראות אחרות. בשל מוזרות המקרה, בית המשפט לא פסק הוצאות, והומלץ לפקיד השומה שלא לנקוט בצעדים משפטיים.