ת"פ 30995-04-16

תקציר

בפסק דין זה, בית משפט השלום ברחובות (כב' סגן נשיאה מנחם מזרחי) הכריע בשני אישומים שאוחדו, שניהם נגד הנאשם אביעד קוריש. האישומים עוסקים בעבירות של חבלה במזיד ברכב, איומים, הכשלת עיקול והחזקת סכין. **ניתוח משפטי:** **1. עבירת חבלה במזיד ברכב (סעיף 413ה לחוק העונשין):** * **התשתית הראייתית:** המאשימה ביססה את האישום בעיקר על עדותה של השכנה, בעלת הרכב, וכן על הודעות הנאשם עצמו. * השכנה העידה שראתה את הנאשם חובט במכסה המנוע של רכבה. למרות שהאירוע התרחש בחשכה, בית המשפט התרשם מאמינותה. * בעלה של השכנה העיד גם הוא, אך עדותו נמצאה כלא עקבית עם עדות אשתו ועם הנזק לרכב, מה שהוביל את בית המשפט למסקנה כי ייתכן והייתה הסקת מסקנות בדיעבד. * **נקודת המפתח:** הנאשם עצמו, בהודעותיו במשטרה, אישר כי "הבאתי אגרוף לרכב" וכי "נתתי אגרוף עם יד ימין שלי לתוך הפח של הרכב". הוא אף הדגים פגיעה בכף ידו. * **הנזק לרכב:** צילומי הנזק הראו פגיעה במכסה המנוע בלבד, התואמת לחבטת אגרוף. * **טענת שכרות:** הנאשם טען שהיה "מסטול רצח" בעת האירוע. בית המשפט דחה טענה זו כזוכה להגנה, וקבע כי לפי סעיף 34ט(ב) לחוק העונשין, שכרות שהיא תוצאה של התנהגות נשלטת ומדעת רואים כאילו נעשתה במחשבה פלילית (או באדישות, אם העבירה מותנית גם בתוצאה). עבירת חבלה במזיד דורשת יסוד נפשי של אדישות, ולכן השכרות אינה רלוונטית כסנגור. * **קביעת בית המשפט:** בית המשפט קבע כי הנאשם חבט באגרופו במכסה המנוע של הרכב וגרם לנזק, הן לפי אישורו העצמי והן בהתבסס על עדויות אחרות והראיות החיצוניות (תמונות הנזק, דוחות המשטרה). הוא הורשע בעבירת חבלה במזיד ברכב. **2. עבירת הכשלת עיקול (סעיף 264 לחוק העונשין):** * **התשתית הראייתית:** הוגשה עדות של פקיד מרשות האכיפה והגבייה, אשר הגיע לעקל את רכבו של הנאשם. הנאשם יצא מביתו עם חרב והצמיד אותה לצווארו, באומרו כי אם ייקח את הרכב, הוא ישחט את עצמו. * **הבעיה המשפטית:** בית המשפט העליון בפרשת חמדני (ע"פ 3779/94) וליכטמן (ע"פ 103/88) הדגיש כי רכיב "שלא כדין" בעבירת הכשלת עיקול מתייחס לא רק להכשלת העיקול עצמו, אלא גם לעיקול שבוצע **כדין**. * **קביעת בית המשפט:** בית המשפט קבע כי המאשימה לא הציגה ראיות לכך שהיה מקור סמכות כדין לביצוע העיקול (כגון צו עיקול או הוראה מנהלית). בהיעדר הוכחה זו, לא ניתן היה להוכיח את יסודות העבירה, ולכן הנאשם זוכה מעבירה זו. זאת, על אף שהוכח שהנאשם אכן הכשיל את המהלך המעשי של מימוש העיקול. **3. עבירת איומים (סעיף 192 לחוק העונשין) והחזקת סכין (סעיף 186(א) לחוק העונשין):** * **התשתית הראייתית:** * סרטון המתעד את האירוע (ת/2) בו נראה הנאשם אוחז בחרב (או סכין גדולה) ומצמיד אותה לצווארו, תוך שהוא אומר: "קח את האוטו, הבעיה כשאתה מניע אותו אני שוחט את עצמי". * עדויות שוטרים ופקידי רשות האכיפה שתיארו את האירוע. * הודעות הנאשם שבהן אישר את השתלשלות האירועים, אך טען שהמעשים נעשו כדי למנוע לקיחת רכבו "שלא כדין", ושהאיום בפגיעה עצמית אינו מהווה עבירה. * **הגנת הצורך:** הנאשם טען שפעל מתוך הגנת הצורך (סעיף 34י לחוק העונשין) כדי להגן על רכושו. בית המשפט דחה טענה זו, בקובעו כי לא התקיימו דרישות המידיות, הסבירות והשקילות הנדרשות להגנת הצורך. * **פרשנות "שלא כדין" בהקשר של איום:** הנאשם טען שהאיום בפגיעה עצמית אינו מגבש עבירת איומים. בית המשפט, בהסתמכו על פסיקת בית המשפט העליון (ע"פ 57262-12-14 ו-ע"פ 2555/01), קבע כי אדם המניח סכין על צווארו ואינו מתכוון לפגוע בעצמו, אלא להפחיד אחרים, מבצע איום "שלא כדין". ההתנהגות אינה מהווה "התנהגות כדין" או "התנהגות עם היתר פוזיטיבי בדין", גם אם אין מדובר בעבירת התאבדות. האיום בוצע בפרהסיה, לעובדי ציבור, ונועד להשפיע עליהם. * **החזקת סכין:** בית המשפט קבע כי החזקת הסכין בנסיבות אלו (הצמדתה לצוואר כאיום) הייתה החזקה שלא למטרה כשרה, ואין צורך לדון במקור הסכין. * **קביעת בית המשפט:** בית המשפט הרשיע את הנאשם בעבירות של איומים והחזקת סכין, בקובעו כי נסיבות האירוע – הצמדת הסכין לצוואר כאיום על עובדי ציבור – מהוות איום שלא כדין, ושהחזקת הסכין לא הייתה למטרה כשרה. **סיכום והרשעות:** בית המשפט הרשיע את הנאשם בשתי עבירות: 1. **חבלה במזיד ברכב:** על בסיס הודאתו, עדויות, ותמונות הנזק. 2. **איומים והחזקת סכין:** על בסיס הסרטון, עדויות, ופרשנות בית המשפט למעשה האיום שלא כדין. הנאשם זוכה מעבירת הכשלת עיקול בשל אי הוכחת קיומו של עיקול כדין. **חידושים או הדגשים משפטיים:** * **פרשנות "שלא כדין" בעבירת הכשלת עיקול:** בית המשפט מחדד את הדרישה להוכחת קיומו של עיקול כדין כתנאי להרשעה בעבירת הכשלת עיקול, גם כאשר הנאשם אכן פעל לסיכולו המעשי של ניסיון העיקול. * **הגדרת "איום" בהקשר של פגיעה עצמית:** בית המשפט קובע כי איום בפגיעה עצמית, גם אם לא בוצע בפועל, יכול להוות עבירת איומים כאשר הוא מופנה כלפי אחרים כדי להפחידם או להשיג מטרות מסוימות, ואינו נחשב למעשה "כדין". * **שכרות כהגנה:** בית המשפט מבהיר שוב כי שכרות, ככל שהיא נובעת מהתנהגות נשלטת ומדעת, אינה מהווה הגנה מפני עבירות הדורשות יסוד נפשי של אדישות. * **הערכת עדויות:** בית המשפט מראה את הקושי בהערכת עדויות של בן זוג, כאשר זו אינה עולה בקנה אחד עם עדויות אחרות או עם ראיות אובייקטיביות, ומוביל למסקנה של "הסקת מסקנות בדיעבד". * **קשר בין התנהגות לנזק:** בית המשפט מוכיח כיצד ניתן לקשור בין פעולת הנאשם (חבטת אגרוף) לבין הנזק שנגרם לרכב, תוך התייחסות למנגנוני הפגיעה (פרקי אצבעות ופח).