סע"ש 45936-06-20

תקציר

המקרה הנדון נסוב סביב טיב יחסי העבודה בין מסעדה לבין עובדיה, התובע. התובע עבד תחילה כעובד מן המניין אך בהמשך עבר לקבל תשלום באמצעות חשבוניות, מה שהוביל למחלוקת האם הוא עובד או נותן שירות חיצוני. בעל המסעדה, הנתבע, טען כי התובע אינו עובד אלא קבלן, ולכן דיני העבודה הנוגעים לפיטורים אינם חלים עליו. עם זאת, השופט קבע כי למרות השינוי באמצעי התשלום, התובע נשאר עובד לאורך כל התקשרותו עם המסעדה. מסקנה זו התבססה על גורמים שונים: השתלבותו של התובע בפעילות היומיומית של המסעדה, אופייה האישי של עבודתו, שליטתה והשגחתה של הנתבעת עליו ותלותו הכלכלית בנתבעת. כמו כן, השופט קבע כי התובע פוטר שלא כדין ללא שימוע. הנתבע הודיע לתובע כי שירותיו אינם נדרשים עוד על בסיס קבוע אלא יזומנו לאירועים מיוחדים. דבר זה, קבע השופט, מהווה פיטורים ולא התפטרות, כפי שטען הנתבע. המסעדה שכרה טבח חדש, ועבודתו של התובע כבר לא הייתה נחוצה על בסיס קבוע. השופטת הורתה לנתבעת לשלם לתובע 10,000 ₪ כפיצוי בגין אי קיום שימוע לפני פיטורים, שכן לא ניתנה לתובע הזדמנות להציג את עמדתו. סכום זה נקבע משיקולים שונים, לרבות חומרת מחדל המעסיק, משך עבודתו של העובד וגילו של העובד, אך גם בהתחשב באשמתו של התובע עצמו בהצגת עצמו כקבלן עצמאי. בנוסף, דחתה השופטת את תביעת התובע לפיצוי בסך 15,000 ₪ בגין עוגמת נפש, שכן לא הוכחו לתובע נסיבות חריגות דיין המצדיקות פסיקה כזו. השופט הדגיש כי פיצוי בגין עוגמת נפש צריך להיעשות רק במקרים נדירים וקיצוניים. לתובע נפסקו פיצויי פיטורים שלא כדין, אשר נחשבו מספיקים כדי לטפל בנזק הלא ממוני. כל צד חויב לשאת בהוצאותיו, שכן התביעה התקבלה באופן חלקי בלבד, והסכום שנפסק היה נמוך משמעותית מהסכום הנתבע. פסק הדין של השופט הכיר אפוא בתובע כעובד ולא כקבלן, ופסק לו פיצוי בגין הפיטורים שלא כדין, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה ממועד הגשת התביעה ועד לתשלומה המלא.