סע"ש 8421-02-13

תקציר

הסכסוך בין עובדי חברת עיתונים לבין ההנהלה נסוב סביב פרשנות הסכם קיבוצי משנת 2000 בדבר חישוב גמול שעות נוספות. העובדים טענו כי שיטת החישוב של החברה שגויה וביקשו תשלום רטרואקטיבי של הפרשי השכר. בית הדין הארצי לא הכריע במפורש בשאלת תחולת הזמן בפסק דינו, מה שהוביל למחלוקת פרשנית. הנתבעים טענו כי השתיקה משמעה דחיית תשלומים רטרואקטיביים, בעוד העובדים סברו כי לא הוחלט על כך. בית הדין הסכים עם העובדים וקבע כי שתיקתו של פסק הדין בעניין תחולתו במועד אין משמעותה דחייה וכי יש לפרשו על פי כללי פרשנות סטנדרטיים. בנוסף, היעדר דיון ביישום בפסק הדין הקודם לא רמז על "הסדר שלילי". על פי הפסיקה המקובלת, פסקי דין המפרשים את החוק הם הצהרתיים ולכן חלים רטרואקטיבית. בית המשפט מצא כי החברה הייתה מודעת לסכסוך ולקחה סיכון שלא להיצמד לפרשנות העובדים, ולכן יש להחיל את פרשנות הסכם 2000 רטרואקטיבית ממועד חתימתו. עם זאת, ישנם חריגים לתחולה רטרואקטיבית של פסקי דין. בית המשפט בחן האם היה לנתבעים אינטרס הסתמכות משמעותי ולגיטימי המצדיק יישום פרוספקטיבי בלבד של הפרשנות. נמצא כי העובדים פנו לחברה בנוגע לסכסוך בשנת 2005, וטענת החברה לאי ידיעה לא הייתה משכנעת. בית המשפט לא קיבל את הטענה כי אין להחיל את פסק הדין רטרואקטיבית בשל חלוף הזמן, שכן החברה הייתה מודעת למחלוקת. כמו כן, נדונה תקופת ההתיישנות, מה שהוביל את בית המשפט למסקנה כי אין לפסוק הפרשי שכר לפני פברואר 2006. בית הדין התייחס גם לחתימה על כתבי ויתור של חלק מהעובדים, בהם דני יעקב, שחתם על כתב ויתור מפורש. בית הדין קבע כי כתבי ויתור בבתי הדין לעבודה תקפים רק כאשר ברור שהעובד היה מודע לזכויותיו ובכל זאת בחר לוותר עליהן. מאחר שהוויתור של יעקב לא הזכיר במפורש את המחלוקת הנוכחית ונסיבות חתימתו לא הובהרו, הוא לא נחשב לוויתור מודע. לבסוף, בחן בית המשפט את חישובי הסכומים המגיעים לתובעים. התובעים הציגו חוות דעת מומחה המבוססת על תלושי שכר ודוחות נוכחות, ואילו הנתבעים טענו כי אין בידיהם המסמכים הרלוונטיים. בית הדין צידד בתובעים וקבע כי היה על המעסיק לגשת למסמכים במידת הצורך וכי חישובי התובעים אינם סותרים. עם זאת, בית המשפט הסתייג מחישוב הריבית, ומצא כי הסברו של המומחה אינו מספק. הנתבעים ישלמו את סכומי הקרן הנקובים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל ממרץ 2007 ואילך, בהתאם לעובד. בסיכומו של דבר, תביעות העובדים התקבלו ברובן, והנתבעים חויבו לשלם את הפרשי השכר הנקובים, בצירוף הוצאות ושכר טרחת עורכי דין. פסק הדין ניתן שלא בנוכחות הצדדים ונחתם על ידי נציגי הציבור והשופט.