תא"מ 55473-12-20

תקציר

פסק הדין דן במחלוקת על הסכם שכירות מסחרי והאם השוכר זכאי להפחתת דמי השכירות בתקופת הקורונה. התובעת, בעלת הדירה, ביקשה לגבות את מלוא דמי השכירות ללא כל הפחתה, ואילו הנתבעים, השוכרים, טענו להפחתה על בסיס חוקי המניעה והצורך בהתאמות חוזיות עקב המגפה. בית המשפט בחן את התביעה לפי סעיף 18 לחוק החוזים, שעניינו פטור בגין אונס או סיכול חוזה. נמצא כי התקיימו תנאי הפטור, שכן המגפה פגעה באופן משמעותי ביכולת לבצע את החוזה, ואף אחד מהצדדים לא יכול היה לצפות או למנוע את הנסיבות. בית המשפט, תוך איזון האינטרסים של שני הצדדים, התייחס לפסקי דין קודמים שחילקו את סיכוני המגפה בין משכיר לשוכר והפחיתו את נטל שכר הדירה על השוכר. במקרה זה, בית המשפט מצא כי הנתבעים כבר שילמו חלק ניכר מדמי השכירות, כ-71% מהסכום החוזי, ופסיקת מלוא דמי השכירות לתובע תהיה בלתי מאוזנת ובלתי צודקת. הקשר החוזי ארוך הטווח, תשלומי הנתבעים במועדם ומתן שירותים משפטיים פרו בונו לתובע תמכו אף הם בעמדת הנתבעים. בית המשפט מתח ביקורת על התנהלות התובעת ותיאר אותה כמנוגדת לעקרונות תום הלב ויחסי אנוש בסיסיים, במיוחד לאור נסיבות המגפה העולמית. עוד צוין כי בעל הנכס האחר לא העלה כל דרישה לתוספת שכר דירה. בית המשפט הגיע למסקנה כי טענת התובעת משוללת כל יסוד ודחה אותה. באשר להוצאות, נפסקו לנתבעים 10,000 ₪ כדי לפצות אותם על הליכים משפטיים מיותרים. בית המשפט שקל לחייב את התובע בהוצאות נוספות בגין ניצול לרעה של ההליך המשפטי, אך בחר שלא לעשות זאת במקרה זה. פסק הדין ניתן בהיעדרם של שני הצדדים ביום 29.10.21.