ת"א 42237-06-10

תקציר

המבקש, מסדר כנסייתי קתולי של נזירים פרנציסקנים, ביקש להטיל עיקול זמני על נכסי המשיב, חברה המנוהלת על ידי המשיבים 2 ו-3. הנכסים המדוברים היו קשורים לפרויקט בנייה על מגרש בירושלים. המבקש החכיר בעבר את הקרקע לעיריית ירושלים, אך ביטל את חוזה החכירה לאחר שהמשיבה 2 הצליחה לשכנעם להקים במקום מבני מגורים פרטיים. לאחר מכן מכר המבקש 78% מזכויותיו במקרקעין לחברה בעלת שם זהה למשיב אך התאגדה בקנדה (סמווד קנדה). בין המבקשת לבין סמווד קנדה נחתמו מספר הסכמים בדבר מכירת הקרקע, האחרון שבהם העביר את יתרת 22% הזכויות לסמווד קנדה. כעת טוענת המבקשת כי הונתה במרמה על ידי סמווד קנדה, המשיבים 2 ו-3 לחתום על הסכם זה תוך מצג שווא לפיו על הקרקע ייבנו רק 135 יחידות דיור, בעוד שבפועל מתוכננות כ-300 יחידות דיור. המבקשת מבקשת לקבל 22% מהתמורה ממכירת כלל הדירות. לחילופין, הם טוענים כי הם זכאים להפרש בין מחיר המכירה בפועל של 29 דירות לבין הערכתן ב-6,000,000 דולר, כאמור בהסכם. המשיבים טוענים כי תביעת המבקש התיישנה וכי הם כבר שילמו את מלוא התמורה. באשר לטענת ההטעיה, מצא בית המשפט כי המבקש לא הוכיח סיכויי הצלחה סבירים, שכן נראה כי המבקש היה מודע למספר יחידות הדיור הצפוי להיבנות על הקרקע בעת חתימתו על ההסכם. משכך, לא הוכיחה המבקשת זכות לכאורה בטענה זו. בגין חלק זה של התביעה, הבקשה נדחתה. עם זאת, המבקש הצליח להוכיח זכות לכאורה ביחס לתביעתם החלופית להפרש התמורה עבור 29 דירות. אך הם לא הראו חשש סביר שאלמלא העיקול ייפגע ביצוע פסק הדין. מאחר שלמשיבים לא הייתה כל כוונה להבריח נכסים, ועיקול המקרקעין יגרום נזק כספי רב למשיב ולצד שלישי, לוסטיגמן, נדחתה הבקשה לצו עיקול זמני על הסף. המבקש חויב לשלם לכל אחד מהמשיבים הוצאות בסך 5,000 ₪, כולל מע"מ.