עפ"ת 12870-12-11

תקציר

פסק הדין מתייחס לערעור על פסק דינו של השופט א' טננבאום מבית משפט השלום לתעבורה בירושלים. המשיב הורשע בנהיגה בשכרות ונגזרו עליו תשעה חודשי פסילה, מאסר על תנאי ו-250 שעות עבודות שירות. השופט טננבאום נימק גזר דין זה בכך שהביא בחשבון את אורח חייהם התקין והנורמטיבי של המשיב ואת הצורך שלו ברישיון נהיגה לצורך המשך העסקתו. בערעור נטען כי עונשו של השופט טננבאום חורג מעונש המינימום הקבוע בחוק בגין נהיגה בשכרות ואינו עולה בקנה אחד עם פסיקת ערכאות גבוהות יותר. המערער טוען כי הנסיבות עליהן הצביע השופט טננבאום אינן מהוות "נסיבות מיוחדות" המצדיקות סטייה כזו. הם מדגישים את הצורך במדיניות ענישה מחמירה בעבירות נהיגה בשכרות כדי להגביר את ההרתעה ואת ביטחון הציבור. לפיכך, החריגה מעונש המינימום צריכה להיות נדירה ושמורה למקרים חריגים. המערער מפנה למספר פסקי דין קודמים של בית המשפט העליון, המחזקים את הצורך לדבוק בעונשי המינימום ובנסיבות המצומצמות שבהן ניתן לחרוג מהם. משכך, מקבל המערער את הערעור, מבטל את רכיב השירות לתועלת הציבור בעונש ומטיל עליו פסילה של שנתיים, בניכוי פסילה מנהלית קודמת. פסק הדין מדגיש את חשיבותה של ההיררכיה השיפוטית ואת האופי המחייב של פסקי דין של ערכאות גבוהות יותר.