ע"מ 16989-07-14

תקציר

המערער, שהיה בעל המניות היחיד בחברת ניהול שניהלה מועדון כדורגל, ערער על החלטת המשיב, הממונה על מס ערך מוסף, לגבות ממנו חוב הקשור למכירת שחקנים זרים. חברת הניהול העבירה את פעילותה לאגודה ואת התמורה ממכירת השחקנים למערערת, ללא תמורה. המשיב טען, כי הוראות סעיף 106(ב) לחוק מע"מ מאפשרות לו לגבות את חובותיה הסופיים של החברה מהמערערת, שכן החברה העבירה אליו את נכסיה, עמה היו לו יחסים מיוחדים, ללא תמורה ומבלי להותיר כל אמצעי בארץ לסילוק החוב. המערערת טענה כי החוב לא היה סופי בעת העברת הפעילות והתמורה, וכי המשיב החמיץ את ההזדמנות לגבות את החוב מחברת הניהול. בנוסף, טענה המערערת כי העברת הפעילות לעמותה נעשתה מתוך הבנה כי העמותה תישא באחריות לחובותיה של חברת הניהול, לרבות החוב למשיב, וכי הליכי הגבייה של המשיב אינם סבירים. בית המשפט קבע כי החוב הפך לסופי בשנת 2012, וכי המערערת ידעה על החוב או הייתה צריכה לצפות אותו בעת העברת הפעילות והתמורה. עוד קבע בית המשפט כי העברת הפעילות לעמותה נעשתה ללא תמורה, וכי לחברה המנהלת לא נותרו אמצעים להסדיר את החוב, למרות שכספים מסוימים הוקצו לפירעון חובות והעמותה התחייבה לשאת בהתחייבויות החברה. בית המשפט הוסיף וקבע, כי המשיבה פעלה בסבירות ובדין בהליכי הגבייה שלה, וכי טענות המערערת בדבר היסוד הנפשי והטיעון החלופי לגביית המס לפי ערכו הנקוב כשלו. לפיכך, דחה בית המשפט את הערעור והורה למערערת לשלם למשיבה שכר טרחת עורך דינו והוצאותיו.