בש"פ 6992/10

תקציר

הוגש ערר על ההחלטה לעכב את המערער עד תום ההליכים המשפטיים בגין פריצה לדירה וגניבה. הערכאות הנמוכות דחו בקשות לעיון חוזר בצו המעצר, והמערער ערער לבית המשפט העליון בטענה כי היה על הערכאות הנמוכות יותר להורות על תסקיר משלים הבוחן את האפשרות לשחררו לתוכנית גמילה מסמים. בית המשפט העליון קבע כי החלטות הערכאות הנמוכות יותר היו מוצדקות. המערער לא חלק על קיומן של ראיות המפלילות אותו או על עילות מעצרו, ובית המשפט הסכים עם הערכאות הנמוכות יותר כי אין מדובר במקרה חריג המצדיק שחרור לתוכנית שיקום טרם מתן גזר הדין. עם עבר פלילי ארוך, סיכון גבוה לעבירה חוזרת וחוסר אמון ביכולתו להשלים תוכנית גמילה, דחה בית המשפט את הערעור ואישר את צו המעצר. בפסק הדין הודגש כי שיקום נשקל בדרך כלל בעת מתן גזר הדין וכי נסיבותיו של המערער אינן מצדיקות חריגה מתקדים זה. מימון טיפולי הגמילה לבדו לא היה סיבה מספקת לשנות את החלטת המעצר, מה שהוביל את בית המשפט למסקנה כי החלטות הערכאות הנמוכות היו ראויות.