ע"פ 1223/06

תקציר

פסק הדין הנדון קשור למקרה רע"מ 1779/05, שם הואשם המערער בעבירה של שימוש במקרקעין ללא ההיתר הנדרש. כתב האישום המקורי כלל גם את העבירה של בנייה ללא היתר, אך הוא בוטל בשל התיישנות. המערער הודה בכתב האישום המתוקן והורשע לאחר מכן, אך לאחר מכן ביקש לבטל את הכרעת הדין. בית משפט קמא דחה את הבקשה והערעור על פסק הדין התקבל. המערער טען, כי יש לדחות את כתב האישום שכן הוא קבע באופן שגוי את העבירה כ"שימוש בלתי מורשה" ולא כ"שימוש חורג". עוד טענו כי השיהוי בהגשת כתב האישום צריך להביא לביטולו, שכן הוא נגוע בשיהוי בלתי סביר. בנוסף, סבר המערער כי שגה בית משפט קמא בכך שלא נמנע מלהורות על הפסקת שימוש ולהטיל קנס גבוה. המשיב טען, לעומת זאת, כי אין לאפשר למערער לחזור בו מהודאתו וכי השימוש במקרקעין ללא היתר מהווה עבירה פלילית. השופט פסק לטובת המשיב. הם קבעו כי היעדר היתר לשימוש בפועל בקרקע ובבנייה מהווה "שימוש חורג" כהגדרתו בחוק התכנון והבניה. השופט דחה גם את הטענה בדבר השיהוי בהגשת כתב האישום, וקבע כי אין בו כדי לפגוע בסמכות האכיפה, למעט במקרים קיצוניים. יתר על כן, השופט הסכים עם קביעתו של בית משפט קמא כי העבירה נמשכת עד שהמערער קיבל רשות או הפסיק את השימוש הבלתי מורשה. בסופו של דבר הורה השופט על מחיקת הערעור, ואישר את ההרשעה ואת גזר הדין. השופט הגיע למסקנה כי העונשים ראויים ובטווח המקובל, ולכן גם הערעור על גזר הדין נדחה.