ת"א 55130-12-21

תקציר

המחלוקת נסובה סביב עסקת נדל"ן שבה המתווך טוען שהוא זכאי לדמי תיווך. הנתבעים, שביקשו למכור את דירתם, ניסו תחילה לעשות זאת באופן עצמאי ולאחר מכן חתמו עם התובעים על צו בלעדי לשירותי תיווך. כחודשיים לאחר מכן מכרו הנתבעים את דירתם לקונה שגילה עניין בנכס טרם ההסכם עם המתווך. מאחר שהקונה לא היה תוצאה של מאמצי המתווך, סירבו הנתבעים לשלם את דמי התיווך. המתווך טען כי על פי הסכם הבלעדיות, חזקה עליו שהוא הגורם היעיל שהוביל לעסקה ולכן מגיע לו שכר הטרחה. זאת ועוד, הנתבעים הפרו לכאורה את ההסכם בכך שלא הפנו את הרוכש למתווך. המתווך דרש דמי תיווך כפולים מהנתבעים. הנתבעים תבעו תביעה נגדית לנזקים שונים, אשר נדחתה מאוחר יותר. בית המשפט בחן את חומר הראיות ומצא כי תרומתו של המתווך למכירה הייתה מזערית. הקשר של הרוכש עם הנתבעים נוצר עוד לפני הסכם הבלעדיות, והמכירה נבעה מיוזמת הרוכש ולא הושפעה באופן משמעותי ממאמצי השיווק של המתווך. למרות שהמתווך ביצע כמה פעולות שאולי עודדו מעט את העסקה, בית המשפט הגיע למסקנה כי סביר להניח שהמכירה הייתה מתרחשת בלעדיהן. לכן, המתווך אינו יכול להיחשב כגורם היעיל ואינו זכאי לדמי תיווך. בנוסף, בית המשפט מצא כי תניית ההסכם המחייבת את הנתבעים להפנות כל לקוח בתקופת הבלעדיות למתווך אינה חוקית שכן היא סותרת את החזקה הסטטוטורית. בעקבות זאת נדחתה התביעה לדמי תיווך, והנתבעים חויבו לשלם לתובעים הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ₪.