ת"א 41337-03-11

תקציר

התובעת נטלה הלוואה מהבנק הנתבע בשנת 2001, המובטחת במשכנתא על דירתה. הבנק פתח בהליכי עיקול בשל אי פירעון ההלוואה וקבע מועד לפינויה. התובעת ביקשה צו מניעה שימנע את פינויה בטענה כי ויתרתה על הגנת הפינוי לפי סעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל לא נעשתה ביודעין ומרצון. לטענתה, הבנק לא סיפק לה הסבר ברור ותמציתי על החוק ועל ההשלכות של ביטולו, כנדרש בהחלטות קודמות של בית המשפט. השופטת הסכימה עם התובעת וקבעה כי הסבר הבנק בהסכם ההלוואה אינו מספק, וכי טענת התובעת כי לא קיבלה הסבר בעל פה היא אמינה. עוד קבעה השופטת כי הבנק לא הביא ראיות מספיקות לכך שניתן הסבר בעל פה לתובע. כתוצאה מכך, קבעה השופטת כי התובעת זכאית להסדרי דיור חלופיים בטרם ניתן יהיה לפנותה, לתקופה של ארבע שנים מיום בקשתה. הבנק חויב לשלם את הוצאותיו המשפטיות של התובע. צו המניעה המונע את פינוי התובעת יעמוד בתוקפו עד שהבנק ימלא אחר דרישת הדיור החלופי או ישלם לתובע סכום חד פעמי.