ע"א 1542/91

תקציר

פסק הדין מקבל את הערעור ודוחה את הערעור שכנגד. בית המשפט קובע כי לבית הדין לשכירות לא הייתה סמכות לקבוע את דמי השכירות על סמך סעיף 52 לחוק, שכן היה הסכם תקף בין המשכיר לשוכר המפרט את דמי השכירות. על פי סעיף 53 לחוק, דמי שכירות מוסכמים מחייבים את שני הצדדים ומחליפיהם, ואל לו לבית הדין לקבוע את דמי השכירות על פי קריטריונים של סעיף 52 במקרים כאלה. בית הדין שגה בכך שהחיל את סעיף 52 במקום סעיף 57 לחוק, שכן לא הייתה פסיקה קודמת של בית הדין ולא הוכחה לשינויים בנסיבות המתוארות בסעיפים קטנים 57(2) או (3). מאחר שדמי השכירות כבר הוסכמו, וסעיף 57 לא התבקש על ידי המשיב, החלטת בית הדין לפסוק דמי שכירות לפי סעיף 52(ב) הייתה שגויה. פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שאישר את פסק דינו של בית הדין, מבוטל אפוא. המשמעות היא שהערעור מתקבל, והערעור שכנגד מתיישן. המשיב חויב לשלם למערער הוצאות בשלוש הערכאות, בסך 7,000 ₪. השופט א' גולדברג והשופט י' מלץ מסכימים עם פסק הדין.