הפ"ב 8522-11-17

תקציר

פסק הדין סובב סביב שני פסקי דין נפרדים בתיק בוררות. פסק הדין הראשון, שכונה "פסק ביניים", הורה למשיב לשלם למבקש 725,000 ₪ על סמך הודאת המשיב. עם זאת, היא לא נחשבה סופית, שכן הליכי הבוררות נמשכו מעבר לפסיקה זו, כאשר שני הצדדים הגישו ראיות נוספות. הדבר סותר את אופיו של פסק ביניים, המסמל את סיום הדיון בנושא מסוים. מאחר שפסק הבוררות הראשון לא היה סופי והצדדים המשיכו להתדיין, לא ניתן היה לאשר אותו. פסק הדין השני ביטל לחלוטין את הראשון, ופטר את המשיב מכל תשלומים. המבקש ביקש לערער על כך, וטען כי פסק הדין השני אינו ערעור של ממש אלא בחינה מחודשת של הראשון, ובכך מגביל את עילות ביטולו. בית המשפט דחה טענה זו והכיר בה כהערכה מחודשת תקפה, וציין כי הצדדים הסכימו במשתמע להמשיך את הבוררות מעבר לפסק הדין הראשון. עוד טען המבקש, כי זכותו להציג את טענותיו נפגעה כאשר הבוררים החליטו לשלוח את המשיב לבדיקת פוליגרף ללא הודעה מוקדמת, תוך הסתמכות על התוצאות לצורך קבלת החלטתם. בית המשפט הסכים והדגיש כי הצדק הטבעי מחייב ליידע את המבקש ולתת לו הזדמנות להגיב. הפרה זו היוותה עילת ביטול לפי סעיף 24(4) לחוק הבוררות. במקום לבטל את פסק הבוררות על הסף, הפעיל בית המשפט את שיקול דעתו לפי סעיף 26(ב) לחוק הבוררות והורה להחזיר את פסק הבוררות לדיון נוסף. החלטה זו התקבלה בהתחשב בהיכרותם של הבוררים עם התיק, ושני הצדדים הסכימו כי יש לנמק את פסק הבוררות החדש. לפיכך, פסק הבוררות השני הוחזר לבוררים עם הוראה לקיים שימוע למבקש להציג את טענותיו בנוגע לבדיקת הפוליגרף ולתת פסק סופי חדש. המשיב חויב לשלם למבקש הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 9,000 ₪.