רע"א 12805-06-15

תקציר

פסק הדין המדובר עוסק בשתי בקשות להטבות לפי חוק גמלת ניצולי שואה (התשס"ז-2007) משני ניצולי שואה, הגב' אהרון וגב' פסקל, שניהם ילידי רומניה ואולצו לבצע עבודות פרך במהלך מלחמת העולם השנייה. הבקשות נדחו על ידי המשיב בנימוק שהמבקשים לא עמדו בתנאי של שהייה במחנה ריכוז או בגטו, מה שהוביל אותם להגיש ערעורים. עשרות פניות דומות של ניצולי שואה הוקפאו עד להכרעה סופית בעניינו של דידי יגר, שגם הוא נדחה לאחר שהגיש בקשה לאותן הטבות. הסוגיה העקרונית העומדת על הפרק, שטרם הוכרעה בערכאת הערעור, סובבת סביב פרשנות המונח "מחנה מוכר" כנזכר בחוק ההטבות. המבקשים ועורכי דינם אינם שבעי רצון מהשיהוי, במיוחד נוכח גילם המתקדם ומצבם הבריאותי הפגיע של המבקשים, וטוענים כי על הוועדה לחדש את הדיונים ולהוציא פסקי דין. עם זאת, השופט היושב בדין מצדד במשיב, וסבור כי החלטה לעכב את ההליכים היא בלתי נמנעת נוכח המחלוקת המשפטית התלויה ועומדת על משמעות המונח "מחנה מוכר". השופט מנמק החלטה זו בהפניה לפסק דינו של בית המשפט העליון בעניינו של דידי יגר (רע"א 1849/14), המורה לערכאות נמוכות יותר להמתין להכרעה סופית בסוגיה ספציפית זו בטרם ימשיכו במקרים דומים. כמו כן, השופט מדגיש את החשיבות של הימנעות מהחלטות סותרות ומבזבוז משאבים שיפוטיים שעלולים לנבוע מדיונים במקביל. כתוצאה מכך, השופט מחליט לדחות את בקשת רשות הערעור, ובכך מקיים את החלטת הוועדה לעכב את פסק הדין עד להכרעת הדין בערכאת הערעור בסוגיה העקרונית. החלטה זו, אף שהיא אוהדת את מצוקתם של המבקשים, מבוססת על הצורך להבטיח גישה משפטית עקבית ולהימנע מכפילות מיותרת של מאמצים.