ת"א 23957-03-21

תקציר

התובעת, שרכשה זכויות במקרקעין מהנתבעים, טענה כי העסקה הייתה למכירת דירה ולא למכירת זכויות בבניה משותפת, כאמור בהסכמים שנחתמו בין הצדדים. התובע טען כי ההסכמים היו לכאורה חוזים למכירת דירה, וכי הנתבעים הטעו אותו, יחד עם הנתבעים האחרים, שייצגו את שני הצדדים בעסקה. התובע ביקש לבטל את ההסכמים ודרש פיצוי על נזקיו. הנתבעים הכחישו את הטענות והגישו תביעה שכנגד על סך 1,300,000 ₪ בגין נזקים שנגרמו עקב הפרת החוזה על ידי התובע. כמו כן ביקשו תביעת לשון הרע נגד התובע, ופיצוי בגין עוגמת נפש. השופט בחן ביסודיות את הראיות והעדויות שהוצגו על ידי שני הצדדים. הם הגיעו למסקנה כי טענת התובע כי ההסכמים היו לכאורה למכירת דירה אינה עולה בקנה אחד עם התנהגותו ומעשיו בעת חתימת ההסכמים ולאחריה. השופטת מצאה כי התובעת קראה והבינה את ההסכמים, בהם נכתב בבירור כי המכירה היא עבור זכויות במקרקעין ולא עבור דירה. גם פעולותיו הבאות של התובע, כגון דיווח על רכישת הקרקע לרשויות המס ומכירת זכויותיו במקרקעין לצד שלישי, העידו כי היה מודע לכך שרכש זכויות בקרקע ולא דירה. עוד ציינה השופטת כי טענת התובע כי הנתבעים הטעו אותו לא הוכחה, נוכח ניסיונם העסקי והמשפטי של התובע ורעייתו, ולשונם הברורה של ההסכמים. לפיכך, נדחתה התביעה לביטול ההסכמים ולפיצויים. אשר לתביעה שכנגד, קבעה השופטת כי התובעת ביטלה את ההסכמים כדין וכי הנתבעים לא הוכיחו כל נזק שנגרם מהתנהלות התובעת. השופטת פירטה כי עדויות הנתבעים אינן מדויקות ואינן שלמות, וכי הם לא הביאו ראיות מספיקות לתמיכה בטענותיהם לתשלומים ששולמו עבור התובע, הפסדים עקב עיכובים בבנייה או עוגמת נפש. באשר לתביעת לשון הרע, קבעה השופטת כי הפרסום, שנשלח על ידי עורך דינו של התובע לחברי הוועדה הקבוצתית, היה הבעת דעה ולא אמירה עובדתית, ולכן אינו מהווה לשון הרע. בסיכומו של דבר, הן התביעה והן התביעה שכנגד נדחו. התובע חויב לשלם לנתבע השלישי את הוצאותיו בסך 40,000 ₪ בתוספת מע"מ בתוך 30 יום. כל צד היה אחראי להוצאות המשפט שלו לגבי הנתבעים האחרים בתביעה ובתביעה שכנגד. פסק הדין ניתן שלא בנוכחות הצדדים ועומדת להם זכות ערעור כדין.