ע"א 9128/11

תקציר

במקרה דנן, החליט בית המשפט בסופו של דבר לדחות את הערעור ולקיים פסק דין קודם של בית משפט קמא, תוך התמקדות בעיקר בפרשנותה ותחולתה של תקופת ההתיישנות ביחס לתביעת המשיב. בית המשפט מצא, בהתבסס על טיעונים משפטיים מורכבים, כי יש להשהות את שעון ההתיישנות בתקופה מסוימת שבה פסיקה שיפוטית קודמת מנעה מהמשיב לנקוט בהליכים משפטיים לפירעון הלוואות. קביעה זו קיבלה חיזוק תוך התייחסות לתקדימים שהצביעו על כך שכאשר לתובע אין סמכות ממשית לפעול בשל פסיקות שיפוטיות, יש להחריג את התקופה מתקופת ההתיישנות. במהלך התקופה הנבחנת הייתה המשיבה מעורבת בהליכים משפטיים שונים בניסיון לגבות חובות מגן עדן וערבים לה, במקום לוותר או לוותר על תביעותיה. בנוסף, בית המשפט בחן וקיבל את פרשנותו של בית משפט קמא בדבר פטור ערבים מסוימים מהתחייבויותיהם, אשר מצא כי אינה חלה על כל הצדדים המעורבים בשל כוונות משתמעות שהגבילו את היקף הפטור. ההצדקה התמקדה בשאלה האם פטור פרטני, בהקשרו, מרמז על שחרור רחב יותר. כמו כן נבחנה המתודולוגיה בה השתמש בית משפט קמא לקביעת ולחישוב סכום התביעה, וכן בהתחשב בתיקוני ריבית והצמדה, אשר בית המשפט מצא כי טופלו כראוי. גם טענת הקיזוז של המערערים נדחתה, שכן הם לא הצליחו לבסס טענה זו כראוי. זאת ועוד, החליט בית המשפט שלא לערער על קביעתו של בית משפט קמא בדבר ההוצאות שנפסקו, ומצא אותן סבירות בהתחשב בנסיבות, ובפרט בשים לב לפעולות המערערים שנועדו לעכב הליכים. לאורך כל הדרך הדגישו השופטים, בהסכמתם עם חוות דעתו המובילה של השופט זילברטל, את חשיבות הערנות והטיפול הראוי באילוצים פרוצדורליים במסגרת ההתדיינות המשפטית, והזהירו מפני הסתמכות על סעיפי החרגה שבחוק ההתיישנות העלולים להוביל לסכסוכים משפטיים ממושכים. ההחלטה התקבלה פה אחד בהסכמת המשנה לנשיאה מ' נאור והשופט א' רובינשטיין, והגיעה למסקנה כי משא ומתן לבדו אינו משהה את תקופת ההתיישנות ומדגישה את חשיבותו של ניהול ליטיגציה אסטרטגית.