עמ"ש 13008-02-21

תקציר

במקרה שלפנינו, הערעור ערער על פסק דין של בית המשפט לענייני משפחה שהעניק משמורת משותפת על שני ילדים קטינים לשני ההורים. האם, מלינה, התנגדה להסדר המשמורת המשותפת, בטענה שתיוג שלה כ"אם מנוכרת" מוציא ממנה שלא בצדק את המשמורת הבלעדית. ערכאת הערעור, תוך התייחסות לחששות, קבעה כי הסוגיה העיקרית אינה תווית המשמורת אלא הגדרתה הבלתי ראויה של האם כמנוכרת בהתבסס על דו"ח שהצביע על התנהגויות לא נורמטיביות של שני ההורים. למרות זאת, בית המשפט לא מצא צורך לשנות את הסדר המשמורת המשותפת, שכן הוא היטיב עם שמירת השקט והיציבות של הילדים. ההחלטה הדגישה כי האחריות ההורית חייבת להיות משותפת, תוך מתן עדיפות לטובת הילדים וטיפוח שיתוף פעולה בין ההורים. בית המשפט חיזק את העיקרון לפיו זכויות המשמורת קשורות ביסודן לאחריות הורית המוגדרת בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, המעניק אפוטרופסות לשני ההורים אלא אם כן הוגבלה בצו בית משפט. הוא הדגיש כי גם כאשר ההורים נפרדים, ניתן וצריך לשמור על אחריות משותפת, תוך התמקדות בזמן השהייה בפועל עם הילדים ולא בהגדרת משמורת פורמלית. השופטים המעורבים הסכימו להימנע מתיוג שנוי במחלוקת של הורה משמורן עיקרי ובמקום זאת קידמו שיח שבמרכזו אחריות הורית משותפת והסדרים המשקפים את טובת הילדים. בעוד פסק הדין אישר משמורת משותפת, הוא גם הכיר בתרחישים שבהם מינוי משמורן עיקרי עשוי להפחית קונפליקטים ולתמוך בשגרת חייו של הילד, אך הדגיש כי שני ההורים צריכים להשתתף באופן פעיל בהחלטות משמעותיות הנוגעות לחיי הילד. פסק הדין הסתיים מבלי להטיל קנסות או הוצאות על מי מהצדדים, דבר המשקף את מחויבותו של בית המשפט לגישה שיתופית שנועדה להיטיב עם הקטינים המעורבים.