ת"א 47373-03-12

תקציר

התובעים והנתבעים התקשרו בהסכם פשרה, אך התובעים טענו כי הנתבעים הפרו את ההסכם בכך שלא שילמו את מלוא תשלומי המס הנדרשים וסירבו לסייע להם לקבל סיווג ג/4 כאמור בהסכם. התובעים דרשו מהנתבעים פיצויים שונים לרבות הפיצוי המוסכם, שווי הסיווג, רווחי החברה היחסיים, תשלומי המס והוצאות ההליכים המשפטיים. השופט הגיע למסקנה כי טענות התובעים בדבר הפרת הסכם הפשרה אינן משכנעות. ראשית, השופטת טענה כי הליכים קודמים בין הצדדים לא הכריעו את סוגיית ההפרה ולכן לא נמנע מהנתבעים להעלות הגנות. שנית, השופט מצא כי טענת התובעים להפרה עקב אי תשלום מס נדחתה משום שהוגשה באיחור ניכר ולכן מהווה שימוש פסול בזכות התביעה. יתר על כן, השופטת לא שוכנעה כי הנתבעים הפרו את ההסכם שכן התנהלות התובעים מנעה מהנתבעים למלא את התחייבויותיהם. כמו כן, השופטת סברה כי אין זה הוגן שהתובעים חתמו על הסכם שומה מבלי להתייעץ עם הנתבעים. באשר לטענה כי קיימת יתרת מס שלא שולמה בסך 233,213 ₪, קבעה השופטת כי הנתבעים שילמו את חוב המס כבר בשנת 2006. עוד האשימו התובעים את הנתבעים בכך שסירבו לסייע להם לקבל סיווג ג/4 כנדרש בהסכם. עם זאת, השופט מצא כי טענה זו מיושנת ובלתי חוקית, שכן הנתבעים נדרשו לשתף פעולה באופן לגיטימי ובתום לב, מה שלא היה המקרה אם היו נרשמים כבעלי מניות פיקטיביים. לפיכך, החליטה השופטת לדחות את התביעה, מאחר שהתובעים לא הצליחו להוכיח כי הנתבעים הפרו את הסכם הפשרה. כמו כן חויבו התובעים לשאת בהוצאות הנתבעים בסך של 30,000 ₪.