ע"פ 4785/90

תקציר

בית המשפט ניתח בקפידה את העובדות שהובילו למותו של סולימאן אבו מידג'ם בידי המערער, ובחן את הראיות והעדויות שהוצגו. בהנחה, בכל צומת, לטובת המערער, מגיע בית המשפט למסקנה כי הוא אכן אחראי למותו של אבו מידג'ם. החלטת הרוב מוצאת אותו אשם בהריגה ודוחה את ערעורו על ההרשעה. עם זאת, בשל נסיבות האירוע ומצוקתו של המערער, חלק מהשופטים סבורים כי יש להקל בעונש. נקודת המחלוקת המרכזית היא האם המערער פעל מתוך הגנה עצמית. בעוד המשנה לנשיאה ש' לוין סבור כי המערער מוגן מאשמה רק בגין הדקירה הראשונה, שופטים אחרים, ובהם השופטת קדמי והשופטת דורנר, טוענים כי המערער נהנה מהגנה עצמית על כל הדקירות שאירעו בתוך התא. השופט קדמי סבור כי יש לזכות את המערער מאשמת ההריגה אך להרשיעו בגרימת חבלה בנסיבות מחמירות בגין הדקירות הנוספות. בית המשפט, שהיה מודע לכך שהמערער רדף ודקר את אבו מידג'ם מחוץ לתא, מדגיש כי מעשים אלה לא גרמו למותו. החלטת המדינה שלא להעמיד לדין את המערער בגין דקירות לא קטלניות אלה מוצדקת, ובית המשפט נמנע מלעשות כן בעצמו. ככלל, החלטת הרוב היא לקבל את הערעור על גזר הדין בלבד ולהפחית את תקופת המאסר של המערער לשמונה שנים, שירוצו ברצף עם כל עונש אחר שירצה. השופטת דורנר מציעה זיכוי מלא, ואילו המשנה לנשיא לוין חולק על כך, וסבור שיש לזכות את המערער מהעבירה המיוחסת לו.