בר"מ 7502/22

תקציר

בפסק דין זה בחן בית המשפט ערעור הנוגע לפרשנותו ויישומו של חוק הסיוע הכלכלי על רקע האתגרים הכלכליים שהציבה מגפת הקורונה. בתחילה נתן בית המשפט רשות ערעור, תוך הדגשת משמעות פרשנותו של בית המשפט המחוזי לחוק חדש יחסית זה, המהווה בסיס למחלוקות משפטיות רבות בערכאות נמוכות יותר. בית המשפט בחן סוגיות שונות, לרבות היקף הביקורת השיפוטית על החלטות ועדת ערר הקורונה. נקבע כי בית המשפט המחוזי התערב כראוי, וקבע כי ועדת הערר לא בחנה כראוי את התשתית העובדתית של נסיבותיו העסקיות של המשיב. היבט משמעותי אחד היה היעדר דיון בעל פה בוועדת הערר, שנקבע כי אינו נחוץ על פי הוראות חוק הסיוע הכלכלי ונוכח הדחיפות בשל המגפה. בית המשפט התמקד גם בנטל ההוכחה בדבר הקשר הסיבתי בין הירידה בהכנסות לבין השפעת הקורונה, וקבע כי הנטל הראשוני מוטל על המבקש, שבסך הכל צריך להראות ירידה בהיקפי העסקאות. היא קבעה כי על רשות המסים להוכיח את נתק הקשר הסיבתי הזה, ולהעביר את הנטל לעוסק רק אם רשות המסים תמציא ראיות משמעותיות. כמו כן, בית המשפט התייחס להשלכות של עיכובים במתן החלטות, וציין כי בעוד שעיכובים אינם מביאים אוטומטית לקבלת השגות, הם מגבירים את הנטל המוטל על רשות המסים להצדיק את החלטותיה. בית המשפט אישר את החלטת הערכאה הנמוכה יותר, וקבע כי רשות המסים לא עמדה בנטל המוטל עליה, שכן המשיב הצליח להוכיח כי הירידה בהכנסותיו נבעה ממשבר הקורונה וחל שיהוי משמעותי בהחלטת ההשגה. לפיכך, הערעור נדחה, ונפסקו הוצאות למשיב.