בר"ע 35638-03-15

תקציר

פסק הדין מתייחס לתאונת עבודה שאירעה למבקש בשנת 2002, אשר הובילה למספר תביעות בגין החמרה במצבו לאורך השנים. ערעורו של המבקש מתייחס להחלטת הוועדה הרפואית לעררים מיום 1.1.2014, אשר דחתה את תביעתו בגין החמרה בעמוד השדרה הצווארי, בטענה כי אין קשר סיבתי בין התאונה לבין ההגבלה בצווארו. טענתו העיקרית של המבקש היא כי הוועדה סטתה מפסק דין קודם שניתן לטובתו בשנת 2013, אשר הורה לוועדה להניח קשר סיבתי בין התאונה לבין החמרת התאונה, אם תימצא, ורק לקבוע את אחוזי הנכות. המבקש טוען כי החלטתה האחרונה של הוועדה סותרת הוראה זו וחורגת מהחלטות חלוטות קודמות בדבר הקשר הסיבתי בין התאונה לבין החמרת מצבו. המשיב, לעומת זאת, טוען כי הוועדה פעלה במסגרת סמכותה וכי בהחלטה הקודמת נפלה טעות על פניה, שהצדיקה את החריגה. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המבקש, וביקש רשות ערעור על ההחלטה. השופט פסק לטובת המבקש, וקיבל את פרשנותו לפסק הדין משנת 2013, שהגביל את סמכות הוועדה לקביעת אחוזי הנכות בלבד. השופט קבע כי הוועדה לא קיימה הוראה זו וסטתה מפסק הדין הקודם. לפיכך, בקשת רשות הערעור התקבלה, וניתנה למשיבה הזדמנות לשקול מחדש את עמדתה. אם המשיב יעמוד בעמדתו, תינתן לצדדים הזדמנות להשלים את טיעוניהם כדי שהשופט ידון בבקשה כערעור.