תמ"ש 19360-09-19

תקציר

תיק בית המשפט נסוב סביב בעלות על דירה שנרכשה בשנת 2008, אשר רשומה באופן רשמי על שם הנתבע אך בעלותה שנויה במחלוקת על ידי התובע. התובע טוען כי למרות הרישום, הדירה הייתה שייכת בפועל לבן המנוח ז' של התובע והנתבע, ולכן יש לראות בה חלק מעיזבונו. מנגד, הנתבע טוען כי הדירה נרכשה מכספו והיא שלו בצדק. השופט פותח בהכרה במערכת היחסים המורכבת בין ז' להוריו, המאופיינת בצווי הגנה והיסטוריה של אפוטרופסות, אך מבהיר כי טיבה של מערכת יחסים זו אינו הנושא העיקרי העומד על הפרק. במקום זאת, שאלת המפתח היא האם הדירה, שבה התגורר ז' לבדו, היא אכן רכושו. לאחר בחינת הראיות שהוגשו, השופט מגיע למסקנה כי יש לקבל את התביעה. נמצא כי לז' הייתה הזכות והזכאות לרכוש את הדירה, שכן התגורר בה טרם הרכישה והוצעה לו האפשרות לרכוש אותה על ידי החברה המשכנת, עמידר. כמו כן, הקבלות על רכישת הדירה נמצאו על שמו של ז'. קריטית לפסק הדין היא פרשנותו של השופט לשיחות שהתנהלו במסגרת הליך משפטי משנת 2009, שמטרתו לאשר את רכישת הדירה ורישומה. השופט מבין כי הדירה נרשמה על שם הנתבע אך ורק בשל תפקידו כאפוטרופוס של ז', ובשל התנגדויותיו של ז' עצמו ובקשות ספציפיות. השופטת מדגישה כי מהתנאים שצורפו לרישום עולה כי הדירה נועדה להיות לטובתה של ת' בלבד, וכי תפקידו של הנתבע כבעלים היה לצרכים מנהליים בלבד. בנוסף, השופט מוצא תימוכין לטענת התובע בהודעותיו של הנתבע עצמו, הן בהליך הנוכחי והן בעבר, שם הודה כי הדירה נועדה להיות עבור ת' וכי היא נרכשה בחסכונותיה של ת'. השופט מתייחס גם לכתב התביעה של ז' עצמו נגד הנתבע, שהוגש לפני מותו, ובו הצהיר ז' בבירור כי הוא מאמין שהדירה היא שלו. בסופו של דבר, השופט פוסק לטובת התובע וקובע כי הדירה, למרות היותה רשומה על שם הנתבע, היא רכושו של המנוח ז' ויש לכלול אותה בעיזבונו. מאחר והתובעת לא ביקשה דמי שכירות עבור הדירה בכתב התביעה, סעד זה אינו ניתן. בהינתן התנאים המוסכמים, חויבה הנתבעת לשלם לתובע הוצאות בסך 5,000 ₪.