רע"א 2620/24

תקציר

פסק הדין המדובר קשור לבקשת רשות ערעור על פסק דין שדחה בקשה להדחת בורר שמונה לדון בסכסוך בין שני צדדים. המבקש ניסה בעבר לבטל את מינוי הבורר אך משך את הבקשה. הבקשה הנוכחית התבססה על שיחה פרטית לכאורה של הבורר עם בא כוח המשיבים ובא כוחם. המבקש טען כי חוסר משוא הפנים של הבורר נפגע וסיפק נימוקים נוספים להסרה. עם זאת, לאחר בחינת הראיות והעדים, דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה. לאחר מכן פנה המבקש לבית המשפט העליון בבקשה לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בית המשפט העליון קבע כי בקשת רשות הערעור אינה עומדת באמות המידה המחמירות בענייני בוררות. הודגש כי שאלת הדחת בורר מחמת אובדן אמון מבוססת על קיומו של חשש ממשי למשוא פנים, הנתמך בראיות אובייקטיביות. במקרה דנן, שיחה קצרה בין הבורר לבין באי כוח המשיבים, בעודה ממתינה לבא כוח המבקש, לא הצדיקה את סילוקו של הבורר. עוד ציין בית המשפט העליון, כי אין זה מתפקידה של ערכאת ערעור להתערב בקביעות עובדתיות של בית המשפט המחוזי, במיוחד כאשר הן מתבססות על הראיות שנשמעו. המבקש חלק בעיקר על כך שבית המשפט קיבל את גרסת המשיבים לאירועים על פני שלהם, וזו אינה עילה מספקת לערעור. משכך, נדחתה בקשת רשות הערעור, מבלי שנדרשה אף לתגובת המשיבים. פסק הדין חיזק את הקריטריון שנקבע לסילוק בורר והדגיש כי מגעים חד צדדיים אינם מובילים אוטומטית להסרה, בהתאם לנסיבות.