בר"ע 47899-08-15

תקציר

המבקש, הסובל מנכויות שונות לרבות מנינגיומה, ערער על החלטת הוועדה הרפואית לעררים לפי חוק הפיצויים לנפגעי גזזת, התשנ"ד-1994, אשר קבעה את אחוזי הנכות שלו על סמך מצבו הרפואי בלבד. המבקש טען כי היה על הוועדה לשקול את השפעת מצבו על יכולתו לעבוד ולהתפרנס כנהג גרר, אשר נפגעה לחלוטין בשל המיקום האנטומי של המנינגיומה שלו וההתקפים שנבעו מכך. בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב דחה את הערר, ואישר את החלטת הוועדה בנימוק שהתקנות הרלוונטיות אינן מסמיכות את הוועדה לשקול שיקולים מעבר להגדרת הנכות לפי הסעיפים הרלוונטיים. לאחר מכן הגיש המבקש רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שנדחה על ידי השופט. השופט קבע כי החלטת בית הדין האזורי סבירה, שכן החוק והתקנות החלים אינם קובעים הגדלת פיצויי הנכות על בסיס פגיעה בכושר ההשתכרות. כמו כן, השופט ציין כי חוק הפיצויים לנפגעי גזזת לא נועד להטיל על המדינה אחריות לפגיעות כתוצאה מטיפולי קרינה, אלא להעניק פיצוי לנפגעים כמעשה ריבוני, ללא צורך בהוכחת אחריות משפטית. השופטת הדגישה את מאפייניו הייחודיים של החוק ואת היעדר כל מקור נורמטיבי המטיל חובה להתחשב בפגיעה בכושר ההשתכרות בקביעת אחוזי הנכות. משכך, נדחתה בקשת רשות הערעור.