רע"א 4320/11

תקציר

הערעור מתייחס למחלוקת על מסגרת הזמן שבה ניתן להגיש התנגדות לבקשה לאישור פסק בוררות זר שעליה חלה אמנת ניו יורק בדבר הכרה ואכיפה של פרסי בוררות זרים, תשי"ח-1958. המערערת טוענת כי התנגדות כזו יש להגיש בתוך 15 ימים מיום הגשת הבקשה לאישור, ואילו המשיבה טוענת כי ניתן להגישה רק בדרך של בקשת ביטול, והיא כפופה לפרק זמן של 45 יום, כאמור בחוק הבוררות. בית המשפט המחוזי קיבל את עמדת המשיב. השופט דנציגר מבית המשפט העליון ציין כי חוק הבוררות מבחין בין הליך בקשת הביטול, המשמש להתנגדות לאישור פסק הבוררות, לבין הליך ההתנגדות לאישור עצמו. על פי החוק, מי שמעוניין להתנגד לאישור פסק הבוררות חייב להגיש בקשת ביטול בתוך 45 יום מיום מתן פסק הבוררות, שאם לא כן – בכפוף לאפשרות להאריך את פרק הזמן – יאבד את זכותו להתנגד לאישור הפסק. לעומת זאת, אם הוגשה בקשה לאישור הפרס בתוך תקופה זו, מתקצרת תקופת ההתנגדות לאישור הפרס ל-15 ימים מיום הגשת הבקשה לאישור. השופט דנציגר קבע כי אמנת ניו יורק כמעט שאינה עוסקת בהליך הדיון בבקשה להכרה ולאכיפה של פסק בוררות שעליו היא חלה, ומשאירה זאת להליכים המקומיים של המדינה שבה מבקשים הכרה ואכיפה כאמור. עם זאת, האמנה קובעת כי הכרה ואכיפה כאמור יבוצעו בהתאם לתנאים הקבועים באמנה. על פי האמנה, התנגדות לבקשה להכרה ולאכיפה של פסק בוררות יכולה להיות מוגשת רק לאחר שהוגשה בקשה כזו, ורק בסמכות שאליה הוגשה בקשה כזו. לפיכך, את ההתנגדות לאישור פסק בוררות זר שעליו חלה האמנה יש להגיש בתוך פרק הזמן הקבוע בסדרי הדין, דהיינו 15 יום ממועד הבקשה לאישור, ולא בדרך של בקשת ביטול, כאמור בחוק הבוררות. השופט דנציגר הוסיף כי גם אם חוק הבוררות היה חל במקרה הנוכחי, לבית המשפט יש סמכות להאריך את המועד להגשת בקשה לביטול פסק בוררות זר, ובנסיבות המקרה הנוכחי יש מקום להאריך את המועד להגשת ההתנגדות מטעם המערערת. השופט ג'ובראן והשופט רובינשטיין הצטרפו להחלטתו של השופט דנציגר.