תנ"ג 21785-02-11

תקציר

תפקידו של בית המשפט בבואו להעריך הסדר פשרה בתובענה נגזרת, כאמור בחוק החברות 202(א), הוא לפקח ולבחון את נאותות הסדר הפשרה, ולשמש כהגנה מפני הסדרים פסולים. על בית המשפט לשקול את הפיצוי הפוטנציאלי שהחברה יכולה לקבל אם התביעה תצליח, את סיכויי ההצלחה, את היתרונות של הפשרה, את שלב ההליך המשפטי, את עלויות ההתדיינות המשפטית המתמשכת ואת כושר הפירעון של הנתבעים. בנוסף, עליה לוודא כי הליך התביעה הנגזרת לא ינוצל לרעה לטובת הנתבעים והתובעים על חשבון החברה. במקרה זה, בית המשפט אישר את הסכם הפשרה, תוך שהוא מוצא אותו סביר בהתחשב בסיכונים ובסיכויים המשפטיים, ובהתחשב בשתיקת הממונה, בפיצוי המשמעותי ובתועלת הפוטנציאלית לחברה. בית המשפט התייחס גם למעמדה של רשות ניירות ערך במקרים כאלה, והגיע למסקנה כי הזמנת הרשות להביע את דעתה על הסדר הפשרה היא סבירה, שכן יש לה מומחיות בהגנה על האינטרסים של בעלי המניות מהציבור. בית המשפט בחר שלא לקבל את עמדת הרשות במקרה זה, אך הכיר בערכה בחשיפת בית המשפט לכל נקודות המבט הרלוונטיות. לבסוף, קבע בית המשפט את שכר טרחת עורך הדין של התובע בשיעור של 10% מסכום הפשרה, בתוספת מע"מ והוצאות, וסבר כי מדובר בסכום סביר וראוי. הסכם הפשרה אושר והעניק לו תוקף של חוק.