ע"א 631/82

תקציר

התיק סובב סביב סכסוך על בעלות על שתי חלקות קרקע בסמוך לקיבוץ שפיים. המשיבים מעבדים חלקות אלה מאז שנת 1934 וטוענים לזכות לעשות כן מכוח התיישנות. המערערת, המדינה, טוענת כי הקרקע שייכת לה ותובעת את פינוי המשיבים. התיק הגיע לבית משפט השלום, שם קיבל השופט את טענת המשיבים, מה שהוביל את המדינה להגיש ערעור. בית המשפט העליון, בפסק דין מקיף שניתן על ידי המשנה לנשיא, השופט בן דרור, בהסכמת השופטים אילן וטלגם, מקבל את הערעור. פסק הדין מחלק את תקופת החזקת המשיבים לשלושה חלקים וקובע כי בניגוד להחלטת בית משפט השלום, תקופת ההתיישנות אינה חלה במקרה זה. ראשית, התקופה שמיום 1934 ועד שבעלי הקרקע הפכו לנפקדים בשנת 1948, אינה יכולה להוכיח חזקה נוגדת שתצדיק את תקופת ההתיישנות, מה גם שאביהם של המשיבים לא היה רשום כבעלים במהלך הליך הסדרת המקרקעין בשנת 1935. שנית, התקופה שבה הוקנה הנכס לאפוטרופוס לנכסי נפקדים (משנת 1948 עד 1955) אינה יכולה להימנות עם תקופת ההתיישנות, שכן החוק רואה תקופה זו כבטלה לעניין ההתיישנות. שלישית, התקופה משנת 1955 ואילך, שבמהלכה נרשמה הקרקע כרכוש ציבורי, אינה מקיימת את דרישת ההתיישנות לפי חוק המקרקעין. כמו כן, פסק הדין דן במשמעותה של "חזקה נוגדת" ובנטל ההוכחה הנדרש להצדקת טענת התיישנות, תוך הדגשה כי החזקה צריכה לסתור הן את האינטרסים המשפטיים והן את האינטרסים המעשיים של הבעלים. במקרה דנן, המשיבים לא הביאו ראיות מספיקות לקיומה של חזקה נוגדת. לבסוף, פסק הדין נוגע בסוגיית אי הגשת הסיכומים לבית משפט השלום ומגיע למסקנה כי בצדק בחר השופט קמא שלא ליתן פסק דין בהיעדר הגנה, אלא שגה בכך שהתעמק לגופם של הסיכומים המאוחרים. אולם, מאחר שהמשיבים לא העלו כל טענה אחרת בדבר זכויותיהם הקנייניות, הערעור מתקבל, פסק הדין קמא בטל, והמשיבים מצווים לפנות את המקרקעין שבמחלוקת.