בש"א 8335/98

תקציר

פסק הדין הנדון מתייחס לבקשה להארכת מועד לערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי מיום 7.10.98. המבקשים ביקשו לערער על דחיית תביעתם כנגד המשיבים 1 ו-2, וכן על דחיית תביעה שכנגד שהגישו המשיבים. פסק דינו של בית המשפט המחוזי פסק הוצאות ושכר טרחת עורך דין למשיב 3, והמבקשים ביקשו לתקן מחדל בדבר זכותם להוצאות. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה לתיקון הטעות, בקובעו כי לא ניתן לעשות זאת ללא תיקון פסק הדין, דבר שלא עשה. לאחר מכן הגישו המבקשים בקשה להארכת מועד לערעור על פסק הדין המקורי, בטענה כי ההחלטה בבקשה לתיקון הטעות מהווה פסק דין מתוקן. המשיבים התנגדו לבקשה זו. השאלה המרכזית הייתה האם יש לספור את המועד להגשת ערעור מיום פסק הדין המקורי או ממועד החלטת בית המשפט בבקשה לתיקון הטעות. השופט קבע כי הדין הוא לטובת המשיבים, שכן ההחלטה בבקשה לא תיקנה את פסק הדין. מאחר שבקשת התיקון של המבקשים נדחתה, המועד האחרון להגשת ערעור נותר על כנו. זאת ועוד, המבקשים לא הוכיחו טעם מיוחד להארכת המועד, חרף הקשיים שנתקלו בהם באיתור תיק בית המשפט ובקבלת ההחלטה בבקשתם לתיקון הטעות. השופטת הדגישה כי המבקשים לא פעלו בדחיפות מספקת, דבר השולל קיומה של סיבה מיוחדת לשיהוי. בנוסף, טעות בתום לב בדין אינה מהווה סיבה תקפה להארכת המועד. טענת המבקשים, כי הסכמת המשיבים להאריך את המועד לתיקון הטעות האריכה גם את המועד האחרון להגשת ערעור, נדחתה. בסופו של דבר, הבקשה להארכת מועד לערעור נדחתה, והמבקשים חויבו בהוצאות המשיבים.