בר"ע 2207/06

תקציר

העותר הגיש תביעה נגד העירייה המשיבה בפני בית המשפט לתביעות קטנות, בטענה כי פעולות העירייה בקביעת חיובי הארנונה של העותרת ובגבייתם היו בלתי חוקיים. בעתירה נטען כי העירייה סירבה למסור לו דו"ח חקירה הנוגע לבקשתו להנחה בארנונה, סירבה לאפשר לו לשלם את חשבונות המים והביוב שלו מבלי לשלם גם אגרת עיקול נפרדת, ועקלה שלא כדין את חשבון הבנק שלו ללא התראה מוקדמת. בית משפט קמא דחה את מרבית טענות העותר, קיבל את טענות העותר בעניין תשלומי הריבית, והורה לעותר לשאת בהוצאות המשפט של העירייה. העותר ערער על פסק דינו של בית משפט קמא וטען כי השופט שגה בכך שנתן אמון בעדי העירייה, כי העירייה לא הייתה מוסמכת לנקוט בהליכי גבייה בגין חובו בארנונה, כי הסכום שהוצמד היה מופרז וכי העירייה סירבה לקבל את תשלומיו לאחר מתן צו העיקול. כן הגיש העותר שתי בקשות הנוגעות לתיקון תביעתו. ערכאת הערעור קבעה כי ממצאי המהימנות של בית משפט קמא היו סבירים ואינם מצדיקים התערבות. עוד נמצא כי העירייה מוסמכת לפתוח בהליכי גבייה בגין חוב הארנונה, וכי העותרת לא הוכיחה כי הליכי הגבייה נפתחו בתקופה שבה הותר ערעור על החוב. באשר לסכום שהוצמד, הסכים בית המשפט עם העותרת כי פקיד הגבייה יכול להטיל צו עיקול רק על החוב שהיה קיים בעת שליחת הדרישה, שעמד על כ-400 ש"ח, ולא על חובות עתידיים. עם זאת, מאחר שהעותר לא טען ולא קבע נזק כלשהו הנובע מהסכום הגבוה יותר שהוצמד, בית המשפט לא התערב בפסק דינו של בית משפט קמא. ערכאת הערעור הוסיפה ודחתה את טענת העותר כי העירייה סירבה לקבל את תשלומיו, וציינה כי טענה זו לא הובהרה כראוי במהלך המשפט. היא גם דחתה את בקשות העותר לתקן את תביעתו, ולא מצאה טעמים ענייניים המצדיקים את התיקונים. בית המשפט הגיע למסקנה כי הערעור אינו מוצדק ולכן דחה את בקשת רשות הערעור. בנוסף, חויב העותר בתשלום שכר טרחת העירייה בגין הערר.