ע"מ 50669-06-20

תקציר

המערערת, חברה המעסיקה עובדים זרים בענף הבניין, ערערה על שומות המשיב לשנות המס 2013-2015, שכללו היטל בשיעור 15% על הכנסות עובדים זרים וחיובים שונים נוספים. נקודת המחלוקת הראשונה התייחסה להיטל העובדים הזרים, כאשר המערערת טענה כי הוא סותר את אמנות כפל המס עליהן חתמה ישראל, ויוצר אפליה על בסיס לאום. בית המשפט דחה טענה זו, תוך שהוא מצטט פסקי דין קודמים שקבעו כי ההיטל מוטל על המעסיקים ולא על העובדים הזרים עצמם. בנוסף, המערערת לא הצליחה לספק כל תשתית עובדתית לטענתה כי ההיטל גולגל לשכר העובדים. המחלוקות השנייה והשלישית נגעו לזקיפת שווי כלי רכב וטלפונים ניידים שסופקו לעובדים כהכנסה מעבודה, שהמערערת לא הצליחה לבסס בראיות. המחלוקת הרביעית בדבר שווי נקודות הזיכוי שניתנו לעובדים זרים לשנת המס 2015 הוכרעה אף היא לטובת המשיב, שכן החוק באותה עת לא זיכה את העובדים הזרים של המערערת בענף הבנייה בנקודות זיכוי כלשהן. הסוגיה החמישית נגעה לאי ניכוי מס במקור מדמי השכירות ששולמו למשכירים בגין שיכון עובדיה הזרים. המערערת לא סיפקה כל הצדקה סבירה לכך, ובית המשפט אישר את החלטת המשיב לחייב את המערער בהתאם. לבסוף, קבע בית המשפט כי המערערת לא הציגה כל הצדקה סבירה לאי קיום החיובים הכספיים השונים ועל כן דחה את טענותיה. נוכח התנהלות המערערת ואופי טענותיה, קבע בית המשפט גם כי המערערת תישא בהוצאותיו של המשיב בסך 65,000 ₪.