ע"א 4402/98

תקציר

התיק בבית המשפט העליון סובב סביב תוקפן של שתי צוואות שיצרה ויקטוריה מלמד. בצוואה הראשונה, שנערכה במשותף עם בעלה, ישראל מלמד, נקבע כי עם מותה, אם בעלה כבר נפטר, יחולק עיזבונם בין יצחק מלמד לבנו. לאחר מותו של ישראל, ויקטוריה, על רקע בריאותה המתדרדרת והחשש מבידוד, ערכה צוואה שנייה, ביטלה את הראשונה, והקצתה את רכושה ליורשיה החוקיים, כולל שלמה האשכנזי. עם מותה, התעורר סכסוך משפטי שבו יצחק ביקש לאכוף את הצוואה הראשונה, ואילו שלמה הגן על השנייה. בית המשפט המחוזי אישר את הצוואה השנייה, למרות טענות כי היא נעדרה חתימות מתאימות של עדים וכי ייתכן שויקטוריה הושפעה שלא לצורך בעת יצירתה. בית המשפט העליון אישר את פסיקת הערכאה הנמוכה יותר, וקבע כי הצוואה השנייה תקפה. היא הדגישה כי צוואה משותפת והדדית מאפשרת ביטול על ידי מי מהצדדים אם נאמר במפורש, כמו במקרה זה. בית המשפט קבע כי צוואתו של ישראל קבעה הסדר של "יורש במקום יורש", המאפשר לוויקטוריה לסדר מחדש את עזבונה באופן חופשי ללא מגבלות. כתוצאה מכך, ויקטוריה הייתה זכאית לשנות את החלטות ההורשה שלה, וערעורו של יצחק נדחה, וחייב אותו לשאת בהוצאות המשפט עבור שלמה.