בג"צ 11156/08

תקציר

המקרה הנדון נסוב סביב הליך גירושין המתנהל בין עותר לבין משיב ממוצא יהודי צרפתי, אשר נישא הן בנישואין אזרחיים והן בנישואין דתיים על פי דין תורה. בשל הליכי גירושין מתמשכים, היה על בתי המשפט להכריע האם לבתי הדין הרבניים בישראל סמכות לדון בנושא. בית הדין לערעורים בצרפת קבע כי לבתי המשפט בצרפת סמכות לדון בנישואין האזרחיים, בעוד שבתי הדין הרבניים בישראל יכולים לדון רק בהתרת הנישואין הדתיים. החוק הנדון, סעיף 4א לחוק השיפוט של בתי הדין הרבניים (נישואין וגירושין), יוצר מצב ייחודי בו לבתי הדין הרבניים סמכות לדון בגירושין דתיים בהתקיים תנאים מסוימים, וזאת מבלי לגרוע מסמכותן של ערכאות אחרות לדון בגירושין אזרחיים. פיצול סמכות שיפוט זה אינו קיים בדרך כלל במשפט הישראלי, המכיר הן בנישואין דתיים והן בנישואים אזרחיים. העותרת טענה כי בתי הדין המשיבים חרגו מסמכותם בכך שלא הנפיקו "תעודת גירושין", כנדרש בחוק, ובכך יצרו חוסר התאמה בין המצב המשפטי לבין הרישום הרשמי. בתי המשפט המשיבים והיועץ המשפטי לממשלה טענו מנגד כי פסק הדין הקודם הגביל את סמכויות בתי הדין למעמד דתי בלבד וכי הנפקת תעודת גירושין תהיה מטעה. הם גם טענו לחוסר תום לב מצד העותר בניסיון לנהל הליכים כפולים. בית המשפט, לאחר ששמע את שני הצדדים, הסכים עם עמדת היועץ המשפטי לממשלה. נפסק כי עד להסדרת הגירושין האזרחיים, הנפקת תעודת גירושין לא תשקף נאמנה את מצבה המשפטי של המשיבה, מה גם שנישואיה האזרחיים נערכו בחו"ל. יתר על כן, הוספת סייגים או קטגוריות חדשות לתעודת הגירושין או למרשם האוכלוסין אינה סבירה ועלולות להיות לה השלכות רחבות. תחת זאת, פסק הדין הקיים של בית הדין האזורי, שהכריז על גירושין דתיים אך גם קבע כי אינו מתיר את הנישואין האזרחיים, נחשב לתיעוד רשמי מספיק. בית המשפט הדגיש כי מצב זה, בו נישואין דתיים ואזרחיים מתגרשים בנפרד, הוא עניין פרוצדורלי ורישום ולא עניין של דין מהותי. עד להכרעה סופית בגירושין הן במישור הדתי והן במישור האזרחי, די בפסק הדין הנוכחי כדי להכיר רשמית במעמדם של הצדדים. לפיכך, העתירה נדחתה, ברוב של שופטים בהסכמה.