על"ח 11618-11-14

תקציר

פסק הדין עוסק בסנקציה כספית שהוטלה על מעסיק בגין הפרת חוקי העבודה בישראל. המעסיק לא שילם שכר מינימום לעובד ולא העביר ניכויים משכרו של העובד לקרן הפנסיה במועד. בית המשפט קיבל את הערעור בעניין הסנקציה בגין אי תשלום שכר מינימום, שכן שכרו של העובד, לפני ניכויים כלשהם, היה גבוה משכר המינימום. בהנחה שלא הוטלה הסנקציה בגין הפרת שכר מינימום, דן בית הדין באופן שבו ינתח את המקרה, תוך הדגשת הצורך בניכוי כדין והחריג לזכות המעביד לנכות משכרו האחרון של עובד עם הפסקת עבודתו. בית המשפט הבחין בין העיצומים הכספיים בגין אי העברת ניכויים משכרו של העובד לקרן הפנסיה עבור החודשים יולי ואוגוסט, לבין הניכוי בגין חודש ספטמבר. הראשונה נדחתה מאחר שלא הייתה מחלוקת על ההפרה, ואילו האחרונה התקבלה שכן הייתה מחלוקת לגבי הזכאות לתרומות. הערעור על גובה ההפחתה מהסנקציה נדחה, שכן הוועדה קבעה בצדק כי לא ניתן להפחית עוד יותר את הסנקציות על סמך הראיות שהוצגו. המעסיק חויב לשלם עיצום כספי מופחת בסך 42,084 ₪, סכום שבית המשפט לא מצא גבוה במיוחד. לפיכך, בית המשפט השאיר את הדיון בחוסר המידתיות הפוטנציאלי למקרה אחר. בסופו של דבר, הערעור התקבל באופן חלקי, כאשר הסנקציה בגין הפרת שכר מינימום בוטלה והסנקציה בגין אי העברת ניכויי קרן הפנסיה הופחתה לשני שלישים מהסכום שהוטל. כל צד היה אחראי להוצאותיו.