ע"פ 10407/07

תקציר

הראיות שהוצגו בבית המשפט מראות כי אנטון אשם באישומים נגדו. ראשית, עדותו של דימה, שמהימנותו הוכחה, מציבה את אנטון בזירת הפשע ומסבכת אותו ישירות בביצוע העבירות. עדותו של אנטון עצמו מתחמקת וסותרת, ואינה מספקת הסבר משכנע למעשיו. בנוסף, טענתו בדבר פציעה ברגלו אינה אמינה, שכן היא אינה מתיישבת עם עדויותיהם של עדים אחרים ואינה מסבירה את מעורבותו בתכנון וביצוע העבירה. גם עדויותיהם של שני המערערים האחרים, יאריק וג'אן, מפלילות את אנטון, שכן הם מנסים לגונן עליו ולספק גרסאות סותרות. מיקום הטלפון הנייד של אנטון תומך עוד יותר במעורבותו, שכן הוא תואם את ציר הזמן והמסלול של הפשע. יתר על כן, אופי הפשע, המחייב את הכרעת הקורבן, מצביע על כך שיריק לא פעל לבדו והסתייע באנטון. בית המשפט מגיע למסקנה כי יש לדחות את ערעורו של אנטון. במקרה של ג'אן, הראיות מוכיחות כי הוא היה מודע לאופי העבירה ולתוצאה הקטלנית הפוטנציאלית, גם אם לא השתתף פיזית בפשע. חלוקת התפקידים בתוכנית הפלילית, ידיעתו על השימוש האפשרי בכוח ושיחות הטלפון התכופות עם העבריינים לאורך החטיפה והשוד, מעידים על מודעותו. בית המשפט קובע כי הרשעתו של יאן ברצח מוצדקת בהתבסס על הוראות סעיף 300(א)(3) לחוק העונשין. התנהגותו דומה לזו של "שועל", המתעלם במכוון מהעובדות כדי להתחמק מאחריות ולהקל על פעילות פלילית. לפיכך, יש לדחות גם את ערעורו של יאן. השופט ס' ג'ובראן והשופט ח' מלצר מסכימים עם פסק הדין המקיף שניתן על ידי השופט א' א' לוי, תוך הדגשת מהימנות הראיות והיסוד הנפשי הקיים בעניינו של יאן. השופט מלצר מדגיש גם את התנהגותו "השועלית" של יאן, ותומך בהרשעה ברצח.